הפכי לעמוד הבית
על סדר היום נשים וכסף גוף ונפש סטייל דרך חיים סלון פורומים שדרת אסימון קשרים
כתובת דוא"ל: סיסמא:  עדיין לא חברה?  הצטרפי עכשיו   שכחת סיסמא?
על סדר היום הסיפור שלה
שלושת האחיות מפוקהרה

שלוש אחיות מפוקהרה מנהלות עסק מצליח לטרקים וגם מנהלות מספר פרוייקטים להעצמת נשים. אם תגיעו לנפאל ותראו מדריכות טרקים ופורטריות זה בזכותן. עבור האחיות צ'טרי הכל אפשרי 
כתבות נוספות
 
     
 
עוד באתר -
ארגוני נשים   |   קווי מצוקה   |   לוח אירועים   |   טיולי נשים   |   קשרים באסימון   |   אינדקס עסקים   |   הצטרפו לקבוצת אסימון   |  
המומלצים -
מתכונים   |   מחשבון נומרולוגיה   |   מחשבוני דיאטה   |   אסטרולוגיה   |   משחקים   |  
asimon180.jpg
    asimon120.jpg
 

האוהבת והאהובה
יומנה המלא של סוזי אדלר בת ה-14, שנשלחה ב"קינדר טרנספורט" (רכבת הילדים) מווינה ללונדון, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. היומן נותן ביטוי למחשבותיה ורגשותיה ומתאר פרק זמן של 3 שנים בהן עברו על סוזי ועל העולם כולו זעזועים קשים
מאת: סוזי אדלר (לימים שוש דרום)
11/04/2010

פתח דבר

בשנת 1939, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השניה ותחילת תהליך ההשמדה של יהודי אירופה, נשלחה סוזי אדלר (לימים שוש דרום), בטרם מלאו לה 14 שנים, יחד עם עוד כמה מאות ילדים ב"קינדר טרנספורט" (רכבת הילדים) מווינה ללונדון. היא נולדה בווינה שבאוסטריה למשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך. אביה, יוסף אדלר, היה סוכן טקסטיל שנסע בין ערי השדה ואמה, יוכבד אדלר, הייתה אשה משכילה וחמה שתפקדה כעקרת בית. סוזי, אחיה אמיל והוריהם  חיו בדירה קטנטנה ביחד עם הסבתא. 

מיד לאחר פלישת הנאצים לאוסטריה נשלח יוסף, אביה של סוזי, למחנה ריכוז באוכנוואלד שבגרמניה. הוא שהה שם 11 חודשים ושוחרר. האב חזר לביתו במצב גרוע והמשפחה התארגנה לבריחה מהנאצים. אמיל, אחיה בן ה-18 של סוזי, היגר לאמריקה בתקווה להשיג ולשלוח סרטיפיקטים (אישורי שהיה) לכל המשפחה, סוזי נשלחה כאמור ללונדון וההורים ברחו בדרך לא דרך לאיטליה, שנראתה להם מקום בטוח.
הקטעים הבאים לקוחים מיומנה של סוזי אדלר בת ה-14 ומבטאים לא רק את מחשבותיה ורגשותיה של נערה יהודיה בשנת 1939 אלא גם את אישיותה של סוזי, את הטוהר, היושר והכאב שכה אופייניים לגילה ולתקופתה.
ביומן מתואר פרק זמן של כ-3 שנים בהן עברו על סוזי ועל העולם כולו זעזועים קשים וסוזי, כעלה ברוח, נאבקת על פשר ומשמעות.

---------------------- 

היומן           

12.10.1939
נדמה לי שחלפו ארבע שנים ולא ארבעה חודשים מאז נתנה לי ידידתי את היומן הזה במתנה.  היה זה שי פרידה שניתן לי ב-13 ביוני 1939 , יום צאתי מווינה ללונדון או ליתר דיוק – יום ההגירה שלי מווינה ללונדון.
הגורם להגירתי והגירתם של מאות אלפי יהודים אחרים מן הרייך השלישי הוא האיש אדולף היטלר, אותו הייתי מסוגלת לחנוק במו ידי. הוא הרג רבים כל כך מאחי ואחיותי ןהרס את חייהם של מאות אלפים. לגבי דידי הוא זה שהחריב את חיי משפחתנו.  אבא  היה שנה תמימה במחנה ריכוז על לא עוול בכפו. רגע, שכחתי, הוא פשע פשע איום ונורא: הוא יהודי!!!  מחנה הריכוז שבו שהה היה גיהנום ואין פלא שחזר הביתה ועצביו מעורערים. בעיצומה של שמחת המפגש עם אבי הגיעה אלי אשרת הכניסה ללונדון וכולם קינאו בי שכן עדיף לו לאדם להיות בעל אשרה מאשר להיות בעל הון או משכיל או מצליח או טוב לב.
אף פעם לפני כן לא נפרדתי מהורי האהובים, למעט חמישה שבועות בהם שהיתי בבית חולים והייתי מאוד אומללה. ב-13 ליוני 1939, היום בו נסעתי מווינה ללונדון, טרם מלאו לי 14 שנה (את התאריך הזה לא אשכח לעולם!).
בלונדון לא קידמו את פני בסבר פנים יפות. הגברת אליה הגעתי הינה קרובה רחוקה של אבי. בתה, נערה בגילי, מאוד שתלטנית ואנוכית. היא דואגת להזכיר לי בכל רגע שאני אוכלת את לחם הוריה. קשה לי מאוד להתרגל לחיים אלה שהרי לפני זה שפר עלי חלקי. 
אבא ואמא נאלצו לעזוב את ווינה ונסעו לאיטליה בדרך לא ליגלית. שם הם יושבים, אוכלים את שניתן להם במרכז המהגרים, קוראים מכתבים מבנם, הוא אחי החמוד בן ה-18 הנמצא בניו יורק, ואת מכתביה של בתם ומצפים לאשרת הכניסה לארצות הברית.

20.10.1939
בימים האחרונים לא רשמתי דבר ביומני כי לחלוטין לא היה לי מצב רוח לכך. זה לא אומר שהיום יש לי מצב רוח מתאים אבל בכל זאת אני רוצה לנסות. אנסה להמשיך מהמקום בו הפסקתי. הורי מצפים לאשרה ודרך אגב גם אני מצפה לה. נדמה לי שאמריקה נראית לנו כגן עדן עלי אדמות. האם בכלל נזכה לראות אותה? האם יהיה לנו טוב שם? האם יהיה לנו ממה לחיות? על כל השאלות האלה לעתיד פתרונים.
בעיצומה של בהלת ההגירה הזאת הכריזו אנגליה וצרפת מלחמה על גרמניה. הגיע הזמן. בנוסף על כך יש לי דאגות משפחתיות גם אם זה נשמע טיפשי שאני מזכירה אותן, אך הן קיימות ואין בידי לשנות זאת.
ביום הכרזת המלחמה העביר מר ד. את מרת ד., את ג'ואן (אלו האנשים אצלם אני שוהה) ואותי למחסה בכפר ועתה אני נמצאת באוקהמפטון שבדבון.
נפלא כאן. אנסה לתאר את המקום אבל אינני יודעת אם יעלה בידי ולו "א ליטל ביט" (כפי שאומרים האנגלים) כיוון שהטבע כה מרהיב ביופיו עד שהמילים נראות קטנות. הבית שבו אנו גרים ניצב בראש גבעה.

25.5.1940
בשבוע שעבר עברנו לכאן, לדפורד. התפלאתי מאוד למצוא אותך יומני החביב. שכחתי לגמרי כי שלי אתה. דברים רבים קרו מאז רשמתי כאן משהו בפעם האחרונה. גרמניה כבשה את נורבגיה ואת דנמרק וכעבור שבועיים כבשה גם את הולנד ואת בלגיה. כמעט כל אירופה שרויה במלחמה ומצפים כי איטליה תחוש לעזרת גרמניה בכל רגע. לא הגרמנים הם הזקוקים לעזרה. מוטב היה לנו באנגליה אילו ארה"ב הייתה חשה לעזרתנו.  יש לשער כי אז הייתה המלחמה מסתיימת בפחות מחודש ימים.

1.10.1940
היום, חמישה חודשים מאוחר יותר, החלטתי להמשיך את הכתיבה ביומני. ארצות צפון אמריקה עדיין לא הכריזו מלחמה על גרמניה ואני לא מאמינה שזה יקרה בקרוב.
בעקבות התקפות האוויר על לונדון על ידי הגרמנים, מפציצים האנגלים את ברלין. כמעט מדי יום יש כאן “AIR RAID SIRENS”. לעיתים קרובות שומעים את נפץ הפצצות. זוהי הרגשה מבעיתה. ברררר!
ידידתה של האישה אצלה אני נמצאת הגיעה אלינו מלונדון עם שני בניה כיוון שהמצב בבירת האימפריה הבריטית מחריד. רחובות נהרסים, בתים מתמוטטים וקוברים בני אדם תחתיהם. ילדים קטנים הופכים ליתומים, פשוט איום ונורא!
כאמור, אנשים אלו מתגוררים עכשיו עמנו. גיאורג בן ה-12 הוא נער מוכשר ודרך אגב אינו מתייהר בכך כלל. אחיו דני הוא שובב קטן וחמוד. אני מחבבת אותו מאוד, וזה הדדי.

2.10.1940
אמש הקדמתי לשכב לישון מכיוון שאני מצוננת. השעה עתה היא ארבע לפנות בוקר והנה… ביקור נוסף מהגרמנים האלה….  קר מאוד עכשיו ואני רועדת כמו עץ הצפצפה. רעש המנוע של המטוס מחליא אותי. דני יושב על ברכי ומפריע לי לכתוב ביומן. הוא מוצא לו ספרים מצוירים והזמן, למזלנו, חולף מהר מאוד.

5.10.1940
בשעה 5.45  נשמע ה"אול קליר" וכיוון שהייתי גמורה מעייפות צנחתי על המיטה.
ביום חמישי חל ראש השנה. מעבידי נתנו לי יום חופשה והלכתי לבית הכנסת, שם ביליתי את כל הבוקר. אינני יודעת איך להביע את מה שהרגשתי באותו מעמד. כאשר אני דורכת במקום הקדוש הזה אני מרגישה עצמי כה מאושרת וטהורה עד שבצאתי שוב אינני מכירה את עצמי.
אלוהים כל כך קרוב. אני מקווה בכל לבי שתפילתי לשנה טובה לכולנו נתקבלה. הגיע הזמן.
ד"ר רוט אחד נשא נאום מעניין מאוד. הוא דיבר על מה שמועיד האל לנו, לבני האדם, ביום הראשון של השנה. האל הרחום ממיין אותנו, היהודים. רבים מאתנו, לדברי ד"ר רוט, לא יהיו עמנו בשנה הבאה ואולי אף בעוד מספר חודשים לא יהיו, אולי כבר לא יהיו בעוד מספר שבועות ואולי אף בעוד מספר ימים. הוא מבדיל בין אלה שיסבלו חרפת רעב לבין אלה שיתעשרו, מי יהיה בריא ומי יחלה, מי יהיה מאושר ומי אומלל. כשד"ר רוט סיים את דבריו התגנבה ללבי יראת כבוד עצומה. אני מאחלת לעצמי שיעלה בידי להשתנות ולהיות תמיד כה מאושרת כפי שהייתי באותו יום חמישי.

6.10.1940
נמאס לי!!  ההרגשה המופלאה לא האריכה ימים. לא אני גרמתי לכך. כל מה שאני עושה – אין איש מרוצה ממני: זה לא יפה וההוא לא טוב…  אינני יודעת במה להתחיל. מה לא הייתי נותנת לו אך יכולתי להיות עם הורי! ועם אמיל ועם סבתי הזקנה…  היא כל כך חביבה והעיקר הוא שהיא אוהבת אותי מאוד.
משורר גרמני (גתה) אמר פעם: "לאהוב ולהיות נאהב הרי זה האושר הגדול ביותר עלי אדמות". כאשר שמעתי את המשפט הזה בבית הספר בווינה, לא הבנתי את משמעותו האמיתית. עתה אני יודעת שאני אוהבת, אוהבת מאוד, ובמכתבים המגיעים אלי רואה אני שאוהבים אותי, אפילו שזה ממרחקים. לנערות אחרות אין נפש בעולם. האם אינני כפוית טובה?

7.10.1940
היום יום ב', סוף סוף, העבודה מתחילה. בסוף השבוע אני שמחה לקראת שבת ויום ראשון אך כשהם מגיעים משתלט  השיממון.  אני נזכרת בכל כך הרבה דברים שחוויתי. את פני אחת השבתות קיבלנו, אנחנו חברי הארגון הציוני, ב"עונג שבת". בשש וחצי בערב, בדייקנות יהודית, התאספנו במועדון לאחר התפילה בבית הכנסת. המדריך שלנו העמיד את כל הכיסאות במעגל. הוא וראשי הקבוצה, בחורים ובחורות, ישבו בראש. כל האורות כובו ונרות הודלקו. כל זה השרה עלינו מצב רוח חגיגי. אנו, הבנות, לבשנו בגדי שבת : חולצות לבנות, עניבות בצבע כחול כהה וחצאיות כחולות. בערבים אלו סיפרו לנו אגדות יהודיות והקשבנו להרצאות. מה שאהבתי ביותר באותם ערבי שבת הייתה זמירת השירים. שירים ביידיש ובגרמנית.  לאנני, חברתי, היה קול ערב במיוחד ולפעמים היא שרה סולו. זמנים יפים!

11.10.1940
ביום ראשון הציע לי דני הקטן תלתל משערו ומצאתי בכך נחמה. לאחר שהציע אמר "לא, היום לא אגזור אותו אבל מחר!" וכך היה גם ביום שני, ביום שלישי וביום רביעי. לבסוף, ביום שישי, גזר דני תלתל מתלתליו והעניק לי אותו במתנה. האם זה לא חמוד?!

13.10.1940
אינני יודעת מה לעשות. לא שמעתי דבר מהורי ואני מיואשת. לולא ידעתי את חוסר התועלת שבבכי הייתי מתיישבת ומתייפחת. אתמול היה יום כיפור. אני בטוחה שלהורי היקרים היה זה יום כיפורים בודד ביותר. האם אני בודדה יותר מהם? האם אני אומללה מהם?  אינני יודעת אם כן ואם לאו אבל אני מאמינה שמצבי גרוע משלהם כיוון שלפחות אבא נמצא ליד אמא ואמא נמצאת ליד אבא. ואם לא די בדאגות אני גם מקנאה. אמש, משהסתיימה תפילת החג, נשקו ההורים לילדיהם כמו שנישקו אותי בביתי. אני מתכוונת לביתי בווינה. על כך נצבט לבי וזוהי קנאה.

20.10.1940
אתמול קיבלתי מכתב מאימי, שנשלח ממילאנו, ובו היא מודיעה לי כי אבא נאסר באיטליה! אני מיואשת, זו הפעם השלישית בחייו שהוא נכלא על לא עוול בכפו.

25.10.1940
בשבוע שעבר כתבתי לאימי מכתב עליז ומנחם. בזמן שכתבתי את המכתב לא הרגשתי עליזה בכלל אלא אבודה וחסרת נחמה. הנסיבות לימדו אותי להפגין עליזות כלפי חוץ גם כאשר במציאות לבי דואב. מעתה אני נוקטת בשיטה זו. כלום אין זה עולם הפוך?  גופי כאן באנגליה ואילו מחשבותי וכמיהותי עם אבא ואמא.
לפני שנתיים, כשאבי היה במחנה ריכוז, אמא לא נותרה לבדה – אמיל ניסה לחלץ אותו משם ודוד נתן, אחיה של אמא, ואני היינו עמה. ואילו עכשיו! באיזו מציאות נוראה נגזר עליה להיות?!  מדוע אינני יכולה להיות עמה?  האם זו בקשה גדולה מדי? 

27.10.1940
חשבתי לתומי שכאשר דברים כאלה מתרחשים היקום יעמוד מלכת אך החיים ממשיכים לזרום. על אף הכל אני הולכת לקולנוע וגם חושבת על בילויים. זה נראה לי כמו חטא.
לפני שעזבתי את ווינה הבטחתי לבן דודי וולטר ללמוד עברית בכל שעת כושר כי זוהי שפתנו ואין אחרת. הוא באמת צודק. לפני כשבועיים שאלו אותי האנשים שאצלם אני מתגוררת אם אני מעונינת ללמוד עברית. הסכמתי כמובן. השעור הראשון היה מעניין מאוד. בתחילה קראנו ולמדנו מילים ולאחר מכן למדנו על תולדות עם ישראל. לא עלה על דעתי כי מחירו של שעור אחד הוא חצי קרונה. בקיצור, האנשים אומרים כי אינם יכולים לשלם עבורי (לבתם יש להם מספיק כסף…). היה לי מאוד לא נעים לגשת למורה ולומר לו שאני מרוויחה מעט מאוד ועל כן אין באפשרותי לשלם שני שילינג וסיקספנס. הוא היה מאוד נחמד ושאל כמה אוכל לשלם. על כך עניתי לו כי לכל היותר אוכל לשלם שילינג אחד וסיקספנס. בטוב לבו הסכים לכך וכעת אני לומדת עברית. אני שמחה מאוד על כך.

27.10.1940
לאימה של אחת מחברותי לעבודה קרתה תאונה. כאשר חצתה את הכביש פגעו בה אפניים והיא כמובן נפלה. כמה פעמים קרו גם לי מקרים כאלו אלא שלרוע מזלה נחבט ראשה בשפת המדרכה ופציעתה הייתה כה אנושה עד כי נלקחה מיד לבית החולים. ביום א' בבוקר היא מתה מפצעיה. מייבל, בתה, אומרת כי עדיין אינה יכולה לתפוס זאת והיא מצפה שאמה תשוב מטיול קצר…
רשמתי את הארוע הזה כיוון שאני רוצה לזכור ולא לשכוח כיצד החיים יכולים להסתיים כהרף עין. אנו, בני האדם, עפר היינו בטרם בראנו האל, ואל עפר נשוב.
אני כל כך עצובה היום. אינני יודעת מדוע. זכרונות צפים ועולים. שעות רבות, שעות יפות שחוויתי עם ידידותי. יום ראשון אחד אחרי הצהריים יצאנו לטיול ליערות ווינה, 20 בנות ו20- בנים, כולם ציונים. צעדנו בסך כמו חיילים. כל הווינאים שניקרו בדרכנו נעצרו והסתכלו עלינו. כשהגענו ליער אכלנו ארוחת צהריים . לאחר מכן שיחקנו במשחקי חברה ואלו נמשכו, כרגיל, עד שקיעת החמה. אחר כך התרוצצנו מסביב כמו משוגעים על מנת ללקט עצים. אמרנו ועשינו. בינתיים מצאו הבנים מקום מתאים למדורה ואחרי כל ההכנות הדלקנו אש. ישבנו צפופים זה ליד זה ולא הוצאנו הגה מפינו במשך דקות ארוכות. אני אוהבת הלך רוח חגיגי כזה. לאחר מכן שרנו ובשעת ערב מאוחרת חזרנו הביתה פוסעים כגוף אחד.

31.10.1940
היום אחרי הצהריים הייתי פנויה והלכתי לקולנוע. הסרט הראה משפחה לא ארית בגרמניה שלפני עליית היטלר לשלטון ואחריה. הזדעזעתי מאוד.

9.11.1940
אני יושבת בחדר מודאגת. מיד אסביר מדוע. היום התחיל באופן כה הרמוני (ואולי גם לא). בשעה שמונה, באיחור של שעה, קפצתי מהמיטה ברגל שמאל. לא אכלתי ארוחת בוקר ורצתי לעבודה כמו משוגעת. כל הבוקר הרגשתי רע מאוד ולכן שחררו אותי מעבידי אחרי הצהריים. במקום לשכב במיטה עבדתי בבית כל הזמן. עכשיו ערב וכולם יצאו לקולנוע. ניסיתי לסרוג אבל הרגשתי חסרת מנוחה. אינני יודעת מדוע.

12.11.1940
כל השאר אוכלים כרגע את ארוחת המנחה ואני מנצלת את ההזדמנות לכתוב מילים אחדות ביומני.
ג'ורג' תופס עכשיו חלק גדול מזמני ואני שמחה על כך. הוא אמנם צעיר ממני ב-3 שנים ואף על פי כן הוא חבר לכל דבר, שלא כג'ואן. הוא שונא אותה בגלל תכונותיה הרעות. אכן יש לה רבות, אני יודעת זאת מניסיוני. כל יום אנחנו הולכים יחד למרכז העיר ושם אנחנו נפרדים, הוא הולך לבית הספר ואני לעבודה. בדרך אנחנו מספרים אחד לשני דברים רבים שחווינו. אני מצפה בשמחה לקראת הטיולים האלה.

24.11.1940
ביליתי את אחר הצהריים בנעימים. גב' ו', גב' ד' וג'ואן יצאו ורק ג'ורג', דני ואני נשארנו בבית. תחילה שיחקנו בדוקים ואחר כך חזרתי שנתיים אחורה לגיל 12 ושיחקתי וצחקתי כפי שלא עשיתי זמן רב.

28.11.1940
יום הולדת של אבא!  למה אני לא יכולה להיות אתך אבא'לה? אני לא מבינה למה אנשים שכה משתוקקים להיות יחד, כמו משפחתנו, אינם יכולים לעשות זאת. ביום מן הימים אני עלולה לעשות מעשה שטות מרוב געגועים.

30.11.1940
לשם מה אני חיה? בערב, בדרך חזרה מהעבודה אני מהרהרת בדבר. אדם אוכל, ישן ועובד. ואילו אני אמנם עובדת אך אני לא אוכלת וישנה רע מאוד. מה הטעם בעבודה שלי?.. אינני יודעת. מן הסתם אין לה תכלית. אני לא אוכלת כי אני מבקשת לחסוך כסף למארחי, אתם אני חיה, מכיוון שאינני שייכת לאותה קבוצת אנשים היודעים לקחת בקלות. דמו של אבי זורם בעורקי, תודה לאל. אני לא מצליחה לישון היטב. קר לי.

1.12.1940
אני נורא כפוית טובה! מיד אסביר מדוע. יום שלישי הוא יום הולדתה של ג'ואן. אביה הבטיח לה מעיל חורף חדש ומגבעת כמתנת יומולדת. אתמול הוא הביא שלושה מעילים מלונדון. היא בחרה לעצמה אחד מהם, מעיל טוב גזור יפה. מר ד' ידע כי מזה שלושה חודשים אני חוסכת כסף משכרי הדל על מנת לקנות לי מעיל. מה יש כבר להגיד.

7.12.1940
מצב רוח רע, שוב! היום לא עבדנו הרבה וזה תמיד מדכא אותי.

12.1.1940
מחשבות משונות חולפות בראשי. מדוע בכלל אני צריכה לחיות? חיי אינם שווים הרבה אם נבצר ממני לממש את משאלתי היחידה.  לאיש אין תשובה על שאלתי: למה נגזר על משפחתנו להיות פזורה לכל הרוחות?!

9.2.1941
היום, יום א', יצאתי לבדי לטייל. האוויר הצח הפיח בי עוז רוח מחודש שנחוץ לי עד מאוד.
אתמול השתעשעתי למדי. בסלון התפירה בו אני עובדת הזמינה גברת צ'כית חליפה. הואיל והיא לא יודעת מילה באנגלית, הביאה עמה את בעלה, קצין בצבא הצ'כי. הוא הצליח לומר "כן" ו"לא" באנגלית. התופרת שניהלה את המדידה התחננה לפני לדבר עם האנשים בצרפתית או בגרמנית ולתרגם לה את השיחה לאנגלית. ניגשתי אל הקצין ושאלתי אם הוא מדבר צרפתית או גרמנית. הוא ענה לי בגרמנית מעורבת במילים בוהמיות, צרפתיות ואנגליות. זה היה מצחיק מכדי לתאר במילים. הוא הסתכל על ג'קט החליפה של אשתו, פה הזיז סיכה, שם קימט או תיקן קפל ואז הביע את שביעות רצונו בקול מצחיק שכאילו יצא מאפו. הוא רצה לדעת אילו כפתורים יותאמו, מה יהיה אורכה של המכפלת וכן הלאה. האישה לא אמרה דבר. בינתיים שוחחנו על אודות דברים אחרים. נהניתי.

15.2.1941
במשך מספר ימים שכבתי במיטה כי התקררתי והיה לי חום גבוה. עכשיו אני נמצאת בחדר האוכל, ליד האח, ומאוד נעים פה. (דרך אגב, אני רוצה להעיר כאן שאני מתכוונת לכתוב ביומני באנגלית אלא אם הדבר לא יעלה בידי). * דוד הארי קורא עיתון, ג'ואן קוראת את הספר "אבא ארך רגליים".
זה ספר נחמד באמת על אודות ילדה ששמה ג'ודי שהתחנכה בבית יתומים בו כמעט לא זכתה להנאות. אחד מנאמני הבית מביע עניין בג'ודי ומשלם עבורה את שכר הלימוד לקולג'. ג'ודי עצמה לא מכירה את האיש ואינה יודעת את שמו. היא כותבת לו הכל אודות עצמה מתוך הנחה שהוא ג'נטלמן מבוגר. כעבור 4 שנים שומעת ג'ודי על אודות 'מחלתו' ושואלת אותו במכתב האם תוכל לבקר אותו. מה מופתעת היא לפגוש גבר צעיר ומרשים וגם הוא, 'אבא ארך רגליים' עצמו, מתפעל מג'ודי.  זמן קצר לאחר מכן הם נישאים ויחד הם מנסים לשפר את החיים בבית היתומים.
או, הנה באה הדודה עם כוס תה כך שאני מסיימת להיום.
* הערת העורכת : מכאן הכתיבה היא בשפה האנגלית.

21.2.1941
עוד שבוע חלף ללא התרגשות, ללא חדשות, ללא כלום. נדמה לי כאילו חלף לריק, לגמרי לריק. ואולי חטא הוא לדבר כך…

6.4.1941
* זה כבר 3 חודשים שלא קיבלתי כל ידיעה מהבית. אינני יודעת במה להתחיל. אף מילה אחת מאמיל. לא כלום.
ביום ג' שעבר התהלכתי כמשוגעת. בשעה 6.00 נזכרתי שייתכן ויתאפשר לי לשלוח מברק לאמריקה. הלכתי למשרד הדואר, מילאתי את הטופס וכאשר הגעתי לשורה של הכתובת נזכרתי שאחי עבר דירה.  למזלי מכתבו האחרון היה בתיק שלי, אבל, כשהוצאתי אותו גיליתי שהצנזור החכם הדביק את התווית "נפתח על ידי הצנזור" בדיוק על אותו מקום במעטפה בו היה רשום המען החדש. ניסיתי ככל יכולתי להוריד את התווית וכעבור חצי שעה הצלחתי אולם הכתובת לא הייתה קריאה במיוחד. הפקדתי את עצמי ביד המזל ושלחתי את המברק ל:
E. ADLER,  288W92ST, NEW YORK,  N.Y.C
היום יום ראשון ועדיין אין לי תשובה לצערי. התאזרי בסבלנות סוזי!
ביום שישי מלאה שנה לעבודתי אצל וובר וקיבלתי העלאה בשכר. מ-6 שילינג ל-15 זה לא רע. כל הנערות והבוס מתייחסים אלי יפה אך אף על פי כן אני לא מרגישה את התפירה כיעוד שלי. לא שאינני יודעת לתפור, אדרבה, אני תופרת בגדים המשביעים את רצון הלקוחות. הייתי מעדיפה להיות בפלשתינה ולעסוק בעבודה חקלאית ובבניין הארץ, או לצאת להכשרה כאן באנגליה.
לא הרחק מאתנו מתגורר ציוני חשוב עם רעייתו ובתו הלנה בת ה-5 (יום הולדתה חל באותו יום שבו נולדתי אני). בשבוע שעבר ביקשתי מגב' ר' לשאול את בעלה על אודות אפשרות לעלות ארצה או להשיג מקום בהכשרה. אני מקווה שמר ר' יעזור לי.
לדאבוני הרב היטלר טרם הפסיד במלחמה וקץ המלחמה עדיין לא נראה באופק.
* הערת העורכת : כתיבת היומן מקטע זה ועד סופו נמשכה בכל זאת בשפת האם, בגרמנית.

14.4.1941
אדולף היטלר נמצא ביגוסלביה וגם חלק של הצבא הבריטי נלחם שם. מטרתו של היטלר היא טורקיה אך לפני שיגיע לשם עליו להלחם ביגוסלבים ואחר כך ביוונים.
בליל שבת היה ליל הסדר וגב' ר' הזמינה אותי ועוד שני חיילים אוסטרים. הרגשתי את עצמי כמו בבית כיוון שהסדר נערך בדיוק כמו אצלנו בבית. במשך רבע שעה ישבתי בעיניים עצומות ודימיתי לעצמי כי אבא'לה שלי הוא הקורא בהגדה ולא מר ר', ולידו אמא, סבתא ואמיל והכל היה נפלא. הייתי נורא מאוכזבת כשפקחתי את עיני.

20.4.1941
יום הולדתו של היטלר! לפני שנתיים הייתי עדיין בווינה כאשר היטלר היה בן 50. ווינה הייתה כולה דגלים – הפרלמנט, התיאטראות ובתי האופרה.

2.5.1941
ג'ורג' ניחן בכשרון רב לציור. הואיל והלכתי עמו למוזיאון, הוא העניק לי את ציורו הגרוע ביותר. פרחח!

2.6.1941
חודש נוסף גדוש ארועים חלף. האנגלים הפסידו ביוון כך שזו שייכת עכשיו לגרמניה. כוחותנו ברחו הן למזרח והן לאי כרתים. בתום שבועיים של קרבות כבדים נפל גם האי כרתים לידי הגרמנים. אתמול היה היום האומלל.
קיבלתי מכתב מאמיל. הכל אצלו בדיוק כפי שהיה לפני שנה. אבי האהוב עדיין במאסר ואמי המתוקה והמסכנה מכתתת את רגליה ללא לאות כדי לחלצו משם. איזה מין חיים!
ג'ואן נהיית פחות ופחות נסבלת בכל יום שעובר. אני באמת לא יודעת מה עלי לעשות. אלמלא הוריה הייתי מזמן בורחת. היא שונאת את ג'ורג' ואותי וכתוצאה מכך אנחנו ידידים טובים. ביום ג' שעבר העניקה לי גב' וייסבורט כרטיס לקונצרט לפסנתר. זה היה נפלא! פרנסיס קאסל, הפסנתרן, נפלא. ג'ואן לא הצליחה להסתיר את קנאתה.
החלטתי ללמוד לנגן בפסנתר. המורה אמרה לי שאם יהיה לי רצון זה יהיה קל. יש לי רצון עז.
בערבי יום ד' אני עדיין לומדת עברית. אני באמת מאוד שמחה שהאל הטוב נותן לי את האפשרות ללמוד ואני מודה לו על כך. הכל רצון האל.

10.8.1941
הרבה מאוד דברים ארעו מאז החזקתי בידי את היומן הזה בפעם האחרונה. ראשית כל גב' וייסבורט ומשפחתה עזבו אותנו. הם עברו מכאן כיוון  שגב' ו' וגב' ד' היו דוקרות זו את זו בסכינים, לו רק יכלו, וכיוון שג'ואן שונאת את ג'ורג'. רודפת שלום שכמותה.
לפני כ-6 שבועות ג,ואן העליבה אותי כל כך וגינתה את הורי המתוקים האהובים עד כדי כך שאינני מדברת אתה מאז. אילו גב' ד' הייתה מתנהגת אחרת עוד אפשר היה לעמוד בכך אבל הואיל והיא לא טובה בהרבה מבתה, לא אוכל עוד להישאר אצלם. היא כל כך לא כנה. בפני היא אומרת רק דברים יפים וטובים וכמה ג'ואן בלתי נסבלת וכו' אבל בנוכחות מר ד', או כל מי שירצה להקשיב, היא אומרת עלי דברים איומים וכמה תשמח אילו כבר הייתי מסתלקת מכאן. היא לא שוכחת לספר מה עשתה עבורי ואיזו כפוית טובה אני.

16.10.1941
מאחר שכבר מזמן רציתי לעזוב, עלה בידי סוף סוף למצוא עבודה מתאימה והנה אני כאן. קורט לייס, זהו הבית בו אני חיה. הוא נמצא 7-8 מיילים מדפורד ויש פה נוף נהדר. עבודתי היא טיפול בילדים קטנים והעסקתם. זה נשמע קל מאוד אבל במציאות זה תפקיד קשה. אני אוהבת את העבודה!  תודה לאל שחילץ  אותי מג'ואן המתוקה. שכרי אמנם מועט יותר אך עלי להשלים עם כך.
ביום ראשון תיערך סעודה קטנה לכבוד יום הולדתו של מר ד' ומכיוון שיהיה לי חצי יום פנוי מן הסתם אסע לדפורד. כל המשפחה מסבירה לי פנים כשאינני מתגוררת אצלם.
האישה האחראית על הילדים כאן אף היא וינאית. היא מתוקה מאוד ואינטלגנטית. נדמה לי שהיא למדה את מקצוע ההוראה.
עתה, מששעתי פנויה יותר לחשוב על עצמי, אני משתוקקת לעוד השכלה (אין לי הרבה). אני חוששת שאצטרך לוותר על הרעיון הזה מפני שאין לי כל אפשרות לכך. 

21.11.1941
העלמה ורנר, הווינאית, עזבה את קורט לייס ועתה היא מארגנת את הסוציאליסטים האוסטרים באנגליה. גברת אחת בשם ורנון הגיעה לכאן להחליף אותה. היא הגונה מאוד. לצערי אין לי כרגע אדם שידריך אותי מפני שגב' ו', על אף היותה מאוד נעימה, איננה גננת מוסמכת כך שעלי לסמוך על עצמי בלבד. בעוד חודש או חודשיים אכתוב למשרד הבריאות ברדינג ואבהיר להם את מצבי בתקווה שימצאו לי משרת הכשרה מתאימה יותר.
מרת זליגמן, בעלת הבית, היא יהודיה. היא מתייחסת אלי מאוד מאוד יפה ולעתים אני מתכבדת לסעוד עמה את ארוחת הערב בחדר האוכל הגדול. חדר האוכל מרוהט להפליא והסכו"ם על השולחן עשוי מכסף טהור כבן 100 שנה. הואיל ומשרתי הבית מקנאים בי ונעלבים מההעדפה לה אני זוכה, הייתי מעדיפה שגב' ז' לא תזמין אותי יותר.
כבר חלפו חמישה שבועות מאז קיבלתי דואר מאמיל ואני מודאגת. למכתבו האחרון, הקצר מאוד, הוא צירף מכתב מאבא ואמא. שניהם באמת אמיצים מאוד ושומרים על מצב רוח חיובי למדי. אני מודה לאל על כך! מבני הדוד שלי, הייני ונושו, אני שומעת לעיתים מזומנות. נושו התחתן והצטרף לחיל החלוץ. הייני יצא להכשרה בססקס ואני חושבת שגם הוא מצא את בת זוגו, אם כי הם עוד לא נישאו.
ביום ג' אחרי הצהריים אני מוזמנת אל מייג'ור דולסון לשעת התה ב-5:00. מה טוב היה אילו עוד כמה בנות צעירות היו גם הן באות!

4.12.1941
לצערי לא יכולתי להגיע אל הדולסונים כיוון שגב' ז' שלחה אותי באותו יום לגן אחר להסתכלות על שיטות ההוראה שם. ג'ואן, בתה של מרת ורנון , תסע מחר לברודווי  כדי להתקבל שם כגננת מתלמדת. אם אכן כל כך טוב שם כמו שזה נשמע אנסה גם אני את מזלי.
מחר יום הולדתה של אחת הבנות הקטנות שבטיפולי ולפני שהגעתי לחדר כבר הכנתי הכל לכבודה. היום, לפני שהשכבתי את הילדים במיטות, לא שמעתי אלא דיבורים על יום הולדת, מתנות, עוגות, ארוחת ארבע וכן הלאה.

3.1.1942
היום הלכתי עם גב' זליגמן לקולנוע וזה היה בילוי נעים. אכן, כאשר נמצאים כל היום בחברת ילדים יש לאדם צורך במעט שינוי. באמצעותה של ג'ואן קיבלתי את הכתובת של גן ילדים בלונדון. לאחר שנערה מסיימת שם שנת לימוד היא מקבלת תעודת הסמכה המאשרת את הכשרתה המלאה לעבוד כגננת. ביום ה' קיבלתי תשובה מהמזכירה שכתבה כך: בקרוב מאוד נרחיב את גן הילדים שלנו ועל כן נזדקק לעובדים חדשים. האם תוכלי להגיע ללונדון לשיחה?  אי לכך אסע ללונדון ביום ה' ה-8 לינואר.

3.1.1943
שוב חלפה שנה אך הפעם אינני מרגישה שהשנה חלפה לריק. עבדתי קשה למדי מאז שאני בגן הזה אולם התקופה הייתה רבגונית ובמובן מסוים יפה. עכשיו אני עובדת תחת השגחתה של סגנית אם הבית בבית התינוקות לתקופת ניסיון. הילדים מקסימים ואני אוהבת את כולם. אהבתי אינה מבחינה כל עיקר בין תינוקות בני תשעה שבועות לבין ילדים בני שנה וחצי.
חדרי המגורים שלנו, הקרויים 'אכסניית המטפלות', סמוכים לבית התינוקות. בבקרים עובדה זו היא בעלת ערך רב!
מרבית הנערות כאן אינן אנגליות ואנחנו מתחלקות למטפלות מיומנות ולמתלמדות בתקופת נסיון. ההבדל בינינו חריף למדי: אלה השליטות ואילו האחרות הן הנשלטות. נמצאות כאן ארבע ברלינאיות, שלוש בנות מארצות הריין, פולניה אחת, שתי צ'כיות ושתי וינאיות. גילן נע בין 17 ל-35 שנים.
לפני זמן קצר סיימתי קורס אחד בפיזיולוגיה וקורס נוסף בפסיכולוגיה. נותרו לי עוד כ-9 חודשים עד שאוכל לגשת לבחינות ההסמכה. תודה לאל!
במחצית ספטמבר קיבלתי מאבא מכתב ארוך אמיתי באמצעות דואר שבויי המלחמה. הוא היה במחנה שבויי מלחמה בטרמטוטי טרסיו באיטליה. מדוע ולמה? זו חידה בעיני! אבא'לה המסכן! נודע לי באמצעות ארתור שהורי נמצאים עכשיו ביחד והם חופשיים. זה העיקר. אמיל דואג להם ושולח כסף באופן סדיר. מצבו טוב למדי והוא כותב אלי לעיתים מזומנות. לאחרונה שוב לא שמעתי ממנו כ10- שבועות. כעת אני מתחילה לדאוג מעט.

---------------------

אחרית דבר    
  
כאן נגמר יומנה של שוש. היא הוסמכה כגננת והחלה לבנות את חייה. שוש הגיעה לקן "השומר הצעיר" בלונדון שם נפגשה עם חברים רבים שהתקבצו לגרעין שמטרתו לעלות לישראל ולהגשים בקיבוץ. בקן "השומר הצעיר" בלונדון פגשה את דב דרום, איש חינוך ומי שיכתוב – כעבור שנים רבות - את הספר "אקלים של צמיחה". הם  נישאו ובנו בית חם ואוהב להם ולשתי בנות: מיכל, שנולדה עוד באנגליה ונעה, שנולדה בארץ, בקיבוץ. שוש ודב היו בין מייסדי קיבוץ "יסעור" שבגליל המערבי ומראשוני המחנכים בקיבוץ.
אהבתה של שוש לילדים הייתה למוטיב חייה והיא התעמקה בניסיון לגבש יסודות חינוכיים על מנת "לתת לילדים אפשרות להנות מילדות שלמה ומלאה, ארוכה די הצורך כדי להכיר ולהבין את העולם הסובב אותם". היא הדגישה את הצורך של ילדים במשחק ובזמן פנוי וראתה בחיי משחק תקינים "אבן פינה להתפתחות בריאה בגוף ובנפש של הילד".
בגיל 36 חלתה בסרטן ונאבקה על חייה במשך ארבע שנים עד שנפטרה, חמישה ימים לפני יום הולדתה ה-40
הוריה נספו באיטליה ב-1943. הם התחבאו במערה ליד רומא עם עוד כ-400 יהודים, התגלו בעקבות הלשנה ונורו למוות שם במערה. כל ה-400. מותם היווה מכה קשה לסוזי ואני מניחה שזה הרגע בו נפסק היומן. עד סוף ימיה לא הייתה מסוגלת לדבר עם אף אחד על הכאב הנורא שלה ותיעבה כל מה שהיה לו קשר לגרמניה.
אמיל חי ערירי בניו יורק, הפך לדתי קנאי ועקבותיו אבדו.

-------------------------
הקדמה, אחרית דבר, עריכה והבאה לדפוס  – נועה שיסל (דרום)                
תרגום מגרמנית - נלי ארדשטיין קרייתי, נועה שיסל
עריכה לשונית - יואל דרום
תודה לאברהם קדימה                           

             
                                                                         

        
 

 

 

 הוסיפי תגובה    שלחי לחברה    גירסה להדפסה
     תגובות
 
כואב ומרגש
, בית שמש  21/04/2010 21:10:10
עצוב שנערה בגילה עוברת את מה שהיא עברה. זה מחזק את העובדה שצריך לשמור על המדינה כי אין לנו בטחון לחיים טובים בלעדיה.
תגובה לתגובה
התרגשתי... ל.ת.
,   06/05/2005 03:04:35

תגובה לתגובה
ללא נושא
,   06/05/2005 03:03:02
התרגשתי מהמחווה....
תגובה לתגובה
כמה קשה ונוגע ללב
, ראשל"צ  05/05/2005 05:57:03
דווקא יומן קטוע וצנוע זה נגע ללבי היות והוא מתאר את אנגליה האחרת זו שסבלה בעת המלחמה ועליה לא פורסם מספיק. הרי פולין לדוגמא או גרמניה והולנד עומדות בקידמת הבמה לעומת צרפת ואנגליה או... יוון. אירופה כולה הייתה נגועה. הסרטן שפגע בשוש היקרה נבע כנראה מאותם מקומות רשע ושנאה שפגעו בה בשנות העשרה שלה. בכאב רב, נילי.
תגובה לתגובה
 
כתבות נוספות במדור  
   
-->
 
על סדר היום
החדשות שלנו
מזווית נשית
סטטיסטיקה
הסיפור שלה
סיפורים מהחיים
 
נשים וכסף
נשים ועסקים
יזמות עסקית
שוק העבודה
שוק ההון
צרכנות
 
גוף ונפש
רוחניות
אימון אישי
רפואה אלטרנטיבית
פנג שואי
קבלה
מרפלקסולוגיה ללמידה
 
סטייל
אופנה
טיפוח ויופי
דיאטה ותזונה
עיצובים
חדש על המדף
מבצעים והנחות
 
דרך חיים
אקדמיה לסקס
הורות וילדים
בריאות
הריון ולידה
זוגיות
אוכל
תיירות ונופש
 
סלון
תרבות ואמנות
ספרים
קולנוע וטלוויזיה
מופעים והצגות
תערוכות
 
אודות אסימון |  צרו קשר |  פרסמו אצלנו |  תנאי שימוש |  מפת האתר |  ארכיון כתבות |  תקנון רכישה באתר |  אסימון, טיולי חוויה ברוח נשית |  רשימת העסקים
אסימון - © כל הזכויות שמורות      עיצוב: סטודיו Symbols
וייזנט - תוכנות לעסקים