יוכית מנדלסון  עברה לגור בבית הדיור המוגן ''אחוזת פולג'' ושם פגשה לראשונה את שולמית גולדשטיין, השכנה שגרה דלת ליד דירתה.

שלומית קידמה את פניה, במאור פנים ובשמחה, ומיד זרמה ביניהן שיחה שבמהלכה התברר להן שהן היו באותו מחנה ריכוז בשואה ועבדנו באותו בית חרושת לטוויה. המחנה היה בסודטים ונקרא אובראלטשטט.

"ניסינו להיזכר האחת בשניה לפי שמותינו הפולנים, אך לשווא. במשך הזמן שוחחנו ונזכרנו בכל מיני אירועים במחנה. אירוע אשר חשבתי שעשוי להזכיר לשולמית אותי, היה יום הולדתי האחד עשרה, שהתקיים ב- 4.3.44, שנה וחודשיים לפני השחרור. לא נערכו שם ימי הולדת, אך היות והייתי הילדה הכי קטנה במחנה, הנשים איתן גרתי בצריף הפתיעו אותי במסיבה שהייתה הדלה ביותר בחומר והעשירה ביותר ברוח שהייתה לי או שתהיה לי אי פעם. שתי מתנות יקרות לליבי שמרתי במשך 64 שנים ואמשיך לשמור ואצווה אותן ל"יד ושם" אחרי מותי.
מדובר בשני פנקסי זיכרונות. אחד שכריכתו שעוונית, חתוך משאריות סינור עבודה שחור ומקושט ברקמה ופומפונים מחוט בז' פשוט שנילקח  בסתר מבית החרושת לטוויה והשני

, דפיו גזורים כלבבות הנפתחים למעין פרח וצורתו החיצונית לב, עשוי בד תכלת ורקום בחוטים אדומים. על הלב רקום שמי בפולנית: ידג'ה (yadzia), מספרת יוכית.

היא הזמינה אליה את שולמית שהתרגשה לראות את פנקסי הזיכרונות, אך לא זכרה את יום ההולדת. יוכית התחילה לקרוא בקול את הברכות ואת שמות הבנות החתומות עליהן. הברכה הרביעית הייתה חתומה על ידי סלה רדנר (sala render), שמה הקודם של שולמית.


שתיהן היו המומות, שולמית קראה את כתב ידה מלפני 64 שנים כלא מאמינה. "עורנו הפך חידודין חידודין, התחבקנו", אומרת יוכית ואילו שולמית אמרה בגאווה: "הנה עדות לכך שכבר אז הייתי ציונית". 

הנה תרגום הברכה ששולמית רשמה בהיותה נערה צעירה מאד: "אם ברצונך להיות מאושרת ולזכות בנס, היי בת נאמנה לעם היהודי מזכרת לידז'ה האהובה מסלה רדנר".