זו הסיבה היחידה שהייתי מסכימה לעבור ניתוח כירורגי, לראות בעיניים את גוף הידיעה שלי. האינטואיציה. אם היה צריך להפוך אותו לאיבר ממשי הוא בטח היה משהו בגודל של לב, פועם, כולו אוורירי, נוצתי, לבן עם תנועת בלתי פוסקת של כנפיים קטנטנות ונמרצות.
מכירה את החלק הזה שבי. הכאפות של החיים הן למעשה שליחות נאמנות של הגוף הזה. אחרי כל כאפה מוצאת עצמי חוזרת יופי-יופי עם הזנב מקופל בין הרגליים לידיעה שהיתה כבר קיימת בי. לומדת לנוע מהמקום הזה. היכן שיש שקט ושלווה. לא נוף ורוד מדי. מה שבטוח יש שם אמת. האמת שלי ללא ספק.

אפשר לחסוך בכאפות אם פשוט אקשיב טוב יותר, אהיה חזירה פחות, פחות אגרסיבית, אימפולסיבית, נמהרת, עקשנית, נחרצת, שתלטנית, ביקורתית, בלתי נסבלת.
הופה. השופט העליון שלי מבסוט על הבמה שניתנה לו פה.
הלו להרגע.
כל מה שאני עושה זה טוב, מלמד ומצמיח אותי.
גם מה שלא יוצא לי כל כך טוב.
מקווה שאני משכילה לדעת.
חשבתי שאני יודעת

כל כך הרבה פעמים ולא ידעתי מהחיים שלי.
נשבעתי שידעתי. וכלום. כינים.
לומדת לשלוח נציג מכובד של מחלקת ההקשבה שלי (אוזניים עיניים ושקט) אליו.
רק התבוננות. זכה. טהורה. אמיתית. לאט. בנחת. עד שהתשובה מגיחה בחזה מתוח ובטוח.
אז האמת היא שהוא מתחזק לי -  איבר הידיעה.
חניות מתפנות לקראתי במקומות עמוסים.
מפתחות נמצאים עוד לפני החיפוש.
קולות רצויים על הקו עוד לפני החיוג.
ידעתי שהיא לא תבוא.
ידעתי שהוא כן יתקשר.
היתה לי תחושת בטן טובה לגבי הפרויקט ההוא.
מציאות רצויה מתרחשת.
חלומות מתגשמים.
קשת בשמיים.
אם אזרוק לשם עלומת אור ממקדת אפשר יהיה לראות בבהירות חתיכת הישג מונח לו לעיני כל.
והכל בזכותו – שריר הידיעה הלבנבן והצחור שלי.
I know
I simply Know