כללי: חוק הירושה התשכ"ה - 1965  קובע מי זכאים לרשת אדם במותו. בחוק, נאמר, בין השאר, כי בעת פטירתו של אדם, יחולק העזבון (עזבון = כלל הרכוש שהותיר אחריו אדם עם פטירתו, נכסים מוחשיים ובלתי מוחשיים – כולל חובות!) שלו בין יורשיו כפי שקובע החוק ולפי הסדר שנקבע בו.
הבהרה חשובה: כדי שמאומץ יוכל לרשת את מאמצו, האימוץ חייב להיות כדין. אימוץ כדין פירושו אימוץ לפי חוק אימוץ ילדים (1981). בישראל קשר של אימוץ נוצר רק עם מתן צו אימוץ ע"י ביהמ"ש.
לגופו של עניין: אם לא קיימת צוואה מצד אמה הביולוגית של סיגלית, המנשלת אותה מעזבונה, היא יורשת אותה על-פי דין. ילד מאומץ יורש פעמיים: את הוריו הביולוגיים ואת הוריו המאמצים. הורים ביולוגים לעומת זאת, אינם יורשים את הילד שמסרו לאימוץ! הורים מאמצים יורשים את ילדם המאומץ כאילו והיה בנם הטבעי. יש כאן מקרה של אפליה מתקנת כלפי הילדים המאומצים והרצון להיטיב עמם באופן כזה שיירשו את מאמציהם ואת הוריהם הטבעיים.
בסעיף 16 לחוק אימוץ ילדים התשמ"א – 1981 שכותרתו "תוצאות האימוץ" נאמר, בין השאר: "...האימ

וץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם... הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מהוראות סעיף 16 לחוק הירושה, שם נקבע, בין השאר: "... כי מי שאומץ כדין, יורש את מאמצו כאילו היה ילדו..."

בהעדר צוואה על-פי חוק הירושה, הילד המאומץ נהנה מירושה של שני זוגות ההורים – הביולוגיים והמאמצים. ילד שאומץ כדין יורש את הוריו המאמצים כמו ילד ביולוגי לכל דבר ועניין. זאת ועוד, במידה והילד המאומץ נפטר לפני אחד מהוריו, ילדיו של הילד המאומץ (הנכדים) יורשים את המאמץ במקומו של הילד המאומץ, בחלקים שווים ביניהם.

עוד בענייני צוואות וירושות ניתן למצוא באתר הרשם לענייני ירושה (הרשמים לענייני ירושה הם יחידות באגף האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים ) – באתר www.justice.gov.il