"הבגד" 
מה יהיה אתך, היא אמרה, תפרו לך בגד בוער
תפרו לי בגד בוער, אמרתי, אני יודעת.
אז מה את עומדת, אמרה, את צריכה להיזהר.
האם את לא יודעת מה זה בגד בוער?

...אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש.
מה את אומרת? צעקתי, מה את אומרת?
אין עלי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת. 
דליה רביקוביץ

כשאיטה גרטנר מציירת שמלות, היא מציירת את עצמה. קולבים מלאים בשמלות. שמלות מנייר שקוף, מרשרש, נייר פרגמנט שאפשר גם להעתיק עליו. גרטנר יוצרת סדרה שלמה – "ארון מלא שמלות" . בחלקן צבעוניות מאד, אחרות בשחור, לבן וצהוב והרבה שמלות מדממות. עוד ועוד שמלות, מציירת כמעט מתוך אובססיה. להיות יפה, חגיגית, צבעונית?
גרטנר מציירת על שמלותיה כמו על דף ציור, כמו על הקנווס, אלא שהדברים מקבלים בכל פעם משמעות אחרת. כי לא, אין זה סתם דף ציור, זהו בגד. בגד נשי, שקוף, מכסה ומגלה כאחד.
השמלה היא סמל לנשיות, סמל לשבריריות: האם יציצו מלמטה? האם אפשר להתכופף? האם זה לא קצר מדי? האם זה מספיק נשי?  מספיק יפה?  מספיק חגיגי?
נדמה שכל שמלה נושאת את גרטנר ואת הצופה, למקום אחר, לנקודת ציון אחרת בהיסטוריה פרטית ואולי אף נשית גלובלית.
איטה גרטנר עוסקת כל חייה בדמויות נשים. מציירת אינספור דיוקנאות נשיים, לרוב קטנים ואינטימיים ברישום ובצבע. נשים אניגמטיות, מסתוריות. לעיתים דמויות של "פאם פאטל" ממש, נשים שיש לפענח אותן. היא בודקת את המרחב הנשי מכל זווית אפשרית הכל מתוך פריזמה פרטית ואינטימית.

 
 
גרטנר התייתמה מאימה בגיל צעיר, נותרה ילדה ללא אם, ללא המנחה הנשית שלה. נדמה כי אירוע משמעותי זה מלווה את כל יצירתה.
כשהציגה לראשונה את שמלותיה סיפרה לאוצרת רחל סוקמן על זיכרון ילדות שלה, בו מככבת שמלת נייר. אמה תפרה לה שמלה מנייר קרפ והיא כל כך חששה שמא תיקרע, פן יראו את המסתתר מתחת, עד שפחדה לצעוד מהר ועד היום היא חשה באותו כאב ברגליים.
הזיכרון הזה בונה את כל המטען של השמלות האקספרסיביות של גרטנר, שכל אחת מהן נושאת כאמור מטען סיפורי שלם של הגוף והנפש שבתוכה.

השימוש בצבעי מים, הזולגים ונטמעים בתוך הנייר לנצח, מחזק את התחושה שגרטנר "כותבת" בעורה שלה. השימוש בנייר קשור כאמור לאותה שמלת ילדות, אך השימוש בנייר השקוף, משמעותי במיוחד.
זהו נייר שניתן לראות דרכו, ניתן להציץ והוא אינו מהווה הגנה מספקת על הגוף. נייר שהכל חודר אותו. האור אף הוא חודר דרכו וכך בשילוב הצבעים עליו, נוצרת כאמור התחושה של גילוי והסתרה גם יחד.

הבגד הוא הכסות שלנו. המגן עלינו, המכסה אותנו כשקר, אך הוא גם הצהרה וסמל לסטטוס ולמעמד שלנו. גרטנר בפרץ הצבעוניות האקספרסיבי שלה, יוצרת למעשה בכל פעם, דמות אחרת.
לרוב היא תוחמת את קו השמלה בקו עבה, לעיתים לבן, פעמים אחרות שחור, כמו מסגרת של תמונת זיכרון. בפנים היא שוטחת את כל הצבעים האפשריים, אך הצבע האדום דומיננטי מכולם.
באחת השמלות נראה מעין כד אדום ובתוכו כתמים אדומים, כמו עמוד שדרה, כמו טוטם, המזכיר כמובן את המחזור החודשי, שולט על כל מרכז השמלה, מלמטה למעלה. לפעמים היא מציירת ציור מופשט, כתמים אדומים, לבנים, כחולים. הצבע נוזל, מטפטף. עולם מורכב של צבע וצורה, מעטפת של חיים שלמים.

ברוב הפעמים גזרת השמלה מזכירה קימונו יפני, גזרה פשוטה, רחבת נפח ושרוולים מעין מעטפת פשוטה לגוף. רק לעיתים רחוקות היא מציירת שמלה ארוכה, ממשית. באחת מאלה שוב מופיעים הכתמים האדומים וכתם אחד בולט במיוחד במפסעה. ציור מופשט לכאורה שמעצם היותו מצוייר על שמלה, נטען במטען רב משמעות. סביב הכתם, כתמים אדומים, כמו להבות ונדמה כי הדמות בתוכה היא הבוערת.

המטען הזה מתקשר בקשר מצמרר לשירה של דליה רביקוביץ "הבגד" (ראה הרשום מעלה) בו מדמה המשוררת את המתרחש בגופה ובנפשה, למתרחש על בגדה.
נדמה שגם גרטנר משתמשת בשמלות שלה, כבספר בו היא "כותבת" ומספרת על עצמה.
כאן, היא מעבירה את רגשותיה ומחשבותיה על נשים ונשיות ועל הנשיות הפרטית שלה.

שמלות מנייר, איטה גרטנר
גלריה לעיצוב חנקין
רח' חנקין 109, חולון
שעות פתיחה: ג', ד', ה' – 10:00-13:00, 16:00- 19:00, שישי-שבת: 11:00-13:00
התערוכה פתוחה בחוה"מ פסח
נעילת תערוכה: 10.5.2008

_________________________
מירי קרימולובסקי, מבקרת אמנות