"הרוב קובע", הדהדו הקולות כשניסיתי למחות, בילדותי, על החלטה שהתקבלה בשכונה על-ידי מספר ילדים איתם שיחקתי.

הרוב קובע, זוהי דמוקרטיה. אנו חיים במדינה דמוקרטית, לא? אנחנו חיים לפי רצון הרוב. נגיד.
אין לי שום כוונות פוליטיות בכתיבה כרגע, אלא מחאה נגד שטיפת מוח וכפיה חברתית, נגד ה"רוב" שקובע: מה נכון ומה לא נכון, מה בסדר ומה לא בסדר, מה צודק ומה לא צודק, מה אסור ומה מותר.
אפתח בדוגמא הפשוטה ביותר שקשורה אלי אישית, שגיאות כתיב. מי מכן שקראה בעבר דברים שכתבתי הבחין בכך שכתיבתי מכילה שגיאות כתיב. כן, מה לעשות, יש לי לקות למידה או כל דבר אחר שתרצו לקורא לזה. האמת, זה בכלל לא משנה איך קוראים לזה. יש לי שגיאות כתיב, זאת עובדה. מצד שני, יש לי גם תואר שלישי בכימיה (דוקטוראט) מהטכניון. אבל, הרי הרוב קובע אז לא יכול להיות שיש לי דוקטוראט אם יש לי שגיאות כתיב, שלא לדבר על כך שאם יש לי שגיאות כתיב הרי שמנת המשכל שלי אמורה להיות על גבול הפיגור, לפחות לפי התגובות הרבות שקבלתי גם כאן באתר וגם במסגרות אחרות בהן הבעתי את דעתי בכתב.

ומה תגידו על אישה שלא מעוניינת להיות אימא? מסקנה, אולי היא אגואיסטית, הרי אישה=אמא, ככה זה. בטח משהו לא בסדר איתה. אבל היום, אולי תגידו: "יש כאלה, מה לעשות".
ומה תגידו על אמא שהביאה ילדים לעולם, לא בהכרח כי היא רצתה, אלא כי היא הייתה צעירה והתנהלה לפי דעת הרוב, ופתאום היא מבינה שהיא לא רוצה יותר לגדל את הילדים. מה תגידו? "טוב נו, בטח עברה משבר, משבר גיל שלושים, משבר גיל ארבעים ואולי משבר גיל חמישים". חייבת

להיות הוכחה שהיא חולה, או לא שפויה, הרי הרוב לא מסכים איתה.
ומה בדבר החיים? הרוב חושב שהחיים נפלאים. הרי גם את זה הרוב החליט. לחיות זאת זכות, זאת מתנת אלוהים. אם מישהו בוחר לא לחיות צריך להיות לו תירוץ ממש מוצלח, הרי הרוב החליט שהחיים הם הברירה הטבעית.

ומה על התאבדות? הרוב פוסל את זה. התאבדות זה מעשה לא מקובל. לא יעלה על הדעת שאדם בריא יוותר על החיים. אבל, יש נסיבות מקלות. אם אתה חולה במחלה סופנית הרי שטבעי שתתאבד, הרוב מסכים לכך. גם אם קרה לך אסון נוראי נראה לי שהרוב יאשר, באסיפת עם, את ההתאבדות. אבל, אם אין לך סיבה מוצדקת, לדעת הרוב אתה חולה, לא בריא בנפשך ואין לך אישור לכך.

ומה באשר לאושר, האם את מאושרת? האם אתה מאושר? מה זה אושר? מי מכם שאלה את עצמו באמת את השאלה הזאת, האם הוא מאושר.
הרוב קבע את הסטנדרטים: אם יש לך מקצוע שאתה אוהב, אם יש לך משפחה, זוגיות טובה, ילדים בריאים, הנה אין שום סיבה שלא תהיה מאושר.

ומי הוא הרוב הזה? תיאורטית זה אני ואת ואתה והוא והשכן והחבר מהעבודה. מעשית זה אף אחד מאיתנו. אם תעשו רשימה של כל מה שאתם עושים יום, יום באופן שגרתי, כי ככה זה מקובל, ותצליחו לבודד רגע של כנות אישית שלכם כלפי עצמכם תגלו שכמעט ואף פריט ברשימה הוא לא משהו שבחרתם באמת מבחירה חופשית ואתם חיים, כמו שאתם חיים, כי הרוב קבע.

והמסקנה: לאף אחד מאיתנו אין באמת, באמת חופש בחירה.