"נשענתי על הקיר וחלצתי את נעלי העקב האדומות והשארתי אותן מאחור. יצאתי החוצה והתרחקתי מהגלריה עד שהרגשתי בכפות הרגליים את החול ואת הצדפים ואת הזפת. פני היו מופנות קדימה, אל הים. הייתי זקופה וקלה והראש שלי היה ריק ובהיר. התקדמתי בקו ישר, ובלי להפסיק ללכת קרעתי מעלי בתנועת יד אחת את שמלת הנקודות. כמו חנה'לה, חשבתי, בשמלת השבת הלבנה-לבנה, והתקרבתי אל סף המים, עירומה.
המים ליחכו את כפות רגלי. נכנסתי לתוכם וחשבתי, מוזר שהם לא שקופים, המים, הם הרי אמורים להיות שקופים או כחולים. אבל גם כשהתקדמתי עוד פנימה והתרחקתי מהחוף יותר ויותר, הם היו חומים וירוקים וסמיכים. גם הם מרמים, חשבתי בצער, אפילו המים.
בחוף החול היה חם, והשמש ייבשה לי את הגוף הרטוב וצרבה אותו וסינוורה את עיני, אבל מגעה נעם לי כל כך. איכלי אותי שמש, התפללתי אליה. שיכרות מוזרה ירדה עלי.
מוזר כמה נעים כשמתים, חשבתי, איך זה לא עלה בדעתי קודם? עיני היו עצומות, ומתיקות גדולה פירפרה בתוכי. זה כמו אהבה, חשבתי, למות זה כמו לעשות אהבה."סיגל אבני, מתחת לעור, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007

סיגל אבני (47), צלמת, ציירת ומאיירת, חיה בלונדון עם זוגתה ובנה בן השש. נולדה בתל-אביב, למדה במדרשה לאמנות ברמת השרון וסיימה בהצטיינות לימודי תואר שני בתקשורת חזותית, בבית הספר לאמנות סנטראל סנט מרטין בלונדון. אבני מציגה בתערוכות יחיד בארץ ובאירופה ומאיירת להוצאות ספרים. עבודותיה נמצאות באוספים פרטיים ובמוזיאונים. לאחרונה יצא ספרה הראשון "מתחת לעור" המביא את סיפורה של רותי, ציירת מוכשרת המשתחררת מבית חולים פסיכיאטרי ומנסה לבנות מחדש את חייה.

מאיפה הרעיון לספר?
"במסגרת פרויקט הגמר שלי לתואר השני היה עלי להגיש סדרת איורים על-פי טקסט. יחד עם חברתי, איה קניוק, עבדנו על הפרויקט הזה באופן הפוך: אני יצרתי קבוצה של איורים ואיה כתבה על פיהם טקסט קצר. אהבנו את הפרויקט הזה ורצינו להרחיב אותו ולהוציא אותו לאור. החלטנו לכתוב סיפור יחד. הטקסט המקורי שאיה כתבה כחלק מעבודת הגמר שלי, היה סיפור בתוך הסיפור החדש שכתבנו יחד. הוצאת הקיבוץ המאוחד קיבלה את הפרויקט הזה, אבל כדי להוציא אותו לאור, נתבקשנו לכתוב סיפור נוסף. הסיפור השני שכתבנו יחד, שהיווה את הטיוטה והגרעין של "מתחת לעור", נבע ממני ונגע בי יותר מאשר באיה. כבר בפגישה הראשונה, העורך אמר לנו שלדעתו ולדעת כל הלקטורים שקראו את שני הסיפורים, כדאי להרחיב את הסיפור החדש ולהשאיר את הסיפור המקורי במגרה. איה החליטה לפרוש וכך נשארתי לבדי עם הסיפור על רותי". 
 

על תהליך הכתיבה
"תהליך הכתיבה היה מבחינתי מאוד דומה לאופן שבו אני מצלמת. בצילום אני אוספת חומרים אמיתיים, חומרים מן המציאות ומחברת אותם למשהו חדש. חלק גדול מהכוח של הצילומים שלי הוא מעצם היותם צילומים ישירים, כלומר שהצופים בהם יודעים שהמראה הטורד והבלתי אפשרי שהם רואים לפניהם, אכן נגלה במציאות לפני המצלמה. הסיפור על רותי הוא אוסף תיאורי מצב וסיפורים קטנים, הוא הפצע והכאב של הרבה נשים שאני מכירה. הטקסט, מתברר, עושה רושם הרבה יותר שקוף מן הדימוי המצולם. רותי, בהבדל מן הדמויות הנשיות בצילומים שלי ולמרבה המזל, היא אפשרית.  אני מוצאת את הקוראים והקוראות מחפשים מי זאת רותי. האם היא אני או האם היא אישה ספציפית אחרת שאני מכירה. אפילו אני לפעמים מחפשת". 

המפגש עם בתי חולים לחולי נפש
"אני מכירה את החיים בבית חולים לחולי נפש  באופן ישיר ובאופנים עקיפים. בית החולים שב"מתחת לעור" הוא ז

ה שאני הייתי מאושפזת בו, לזמן קצר, לפני יותר מ- 25 שנים, בגלל משבר חולף. כיום אני עובדת ב"מרכז יום" לאנשים עם קשיים נפשיים. הרבה מהחומרים ב"מתחת לעור" הם תוצאה של המפגש שלי עם אנשים אלה, שנושאים בנשמתם זיכרונות וטראומות, שהשכל הישר לא יכול בכלל להכיל. רותי לא מרגישה בבית החולים "כלואה במוסד סגור". להיפך. יותר מהכול בבית החולים היא מוצאת סוף-סוף מנוחה, מהניסיונות הכושלים שלה להיות ולהיחשב "נורמאלית", לתפקד בעולם החיצון, לממש את הציפיות של החברה בכלל ושל אימא שלה בפרט, מן ההכרח ללכת בתלם, בקו הישר שהחברה מסמנת וסוללת. זו דרך שרותי לא יודעת ומעולם לא ידעה איך ומדוע עליה ללכת בה.  בבית החולים היא יכולה סוף-סוף להיות מי שהיא וגם ליצור קשר אמיתי ומשמעותי".

איך הראייה שלך את הממסד הפסיכיאטרי באה לידי ביטוי בספר?
"רותי מתקוממת לא על החיים בבית החולים, אלא יותר על האופן שבו החברה, עם הפסיכיאטריה, מקטלגת כל קושי, כל מצוקה, כל כאב, כל חריגה. במקום להביט בה באמת, גם אם זה קשה, במקום לעזור לה לחשוף את מה שקורה לה ולמה, גם אם זה טורד, המערכת תרה אחר תווית, שמעבירה את כל האחריות מעצמה, אל רותי ונועלת אותה יותר ויותר  ב"חוסר הנורמאליות" שלה. אחת הדמויות המופיעות בספר נוח-, גבר העובד במוסד בו מאושפזת רותי ויצר עימה קשר רומנטי ממושך  אומר דברים שאני מאמינה בהם, הוא אומר שהוא בכלל לא אוהב את המונח שיגעון וגם לא את כל האבחנות הנלוות אליו.
"איך יכול להיות שכל עשרות האנשים שמאושפזים אצלנו בבית החולים נופלים תחת אותן שלוש-ארבע אבחנות, מקסימום חמש?"... "הנפש הרבה יותר מורכבת מחמש כותרות עם עשרה סעיפים ועוד כמה סעיפי משנה," הוא המשיך באותו להט. "ברוב המקרים אני רואה אנשים עם קשיים, אנשים שבגלל הנטיות ומבנה האישיות שלהם לא יכלו לשרוד בנסיבות החיים שנולדו או גדלו או נקלעו לתוכן. לכן נזקקו לאלטרנטיבה, לצאת מטווח המוסכמות."
האנשים שבאים אלינו למרכז היום שבו אני עובדת, אם מצבם קשה מאוד, אם הם  עכשיו, או אם היו פסיכוטיים, הם מקוטלגים כ"חולים" ונצמדת אליהם דיאגנוזה של סכיזופרניה (במקרה קשה יותר) או דו-פולארי במקרה קצת פחות קשה. אם הם לא היו פסיכוטיים הם היו, הרבה פעמים, זוכים בדיאגנוזיה של "אישיות גבולית". כך קורה שעשרות אנשים מחולקים לשלוש-ארבע קבוצות, ולסיפור האישי, לנסיבות חיים אישיות, לזיכרונות ולטראומות הפרטיות, למבנה האישיות האינדיבידואלי וכמעט שאין משמעות במסגרת הטיפול בהם".

על המעבר מצילום לכתיבה
"מבחינת רצף היצירה שלי, קרה לי משהו די מדהים. הפרויקט הזה כמו קרא לי ועזבתי למענו לרגע את האמנות שלי, שאני כבר מרגישה איתה כל-כך בנוח. קפצתי לים לגמרי לא מוכר לי, למדיום חדש, וצללתי לרגע. ברגע שהצלחתי להוציא את הראש החוצה, מצאתי את עצמי כמו ממשיכה לדבר בדיוק על מה שדיברתי באמנות שלי ובדיוק מאותו המקום שבו הפסקתי. מה שמניע את רותי, מה שהוא היא, זה מה שאני מדברת עליו באמנות שלי כבר כמה שנים. זו הכמיהה לאיחוד, הצורך בהימהלות, בהכלה ובחיבור אולטימטיביים, בטשטוש גבולות, בסימביוזה מצד אחד, ומצד שני כאב הנפרדות הבלתי נמנעת וההכרחית להתפתחות, ובהלת המוות והבדידות הקיומית שמתלווה אליה. דברים אלו  נמצאים בסיפור הזה כמו הדופק של ההויה של רותי".

האם את פמיניסטית?
"אני לא מגדירה את עצמי כפמיניסטית. יש לי רגשות, כעסים ודעות וכל אלה מובילים אותי לחיות באופנים מסוימים שאולי תואמים אידיאולוגיה כזו או אחרת, אבל אני לגמרי לא פוליטית,  גם לא פמיניסטית". 

____________________________________________
'מתחת לעור' מאת סיגל אבני, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007
* האיורים בכתבה הם איורים של סיגל אבני מהם היא החלה לעבוד על הספר.