הדר גלרון, (37 נשואה +2 ) מחזאית, שחקנית, תסריטאית. כתבה את "מקווה". לאחרונה כתבה את התסריט ל"סודות" יחד עם אבי נשר, העוסק ביחסים הנרקמים באולפנה לבנות בצפת. גלרון מגלמת את התפקיד הראשי בסרט "ברוריה", על חייה של אשתו של רבי מאיר. מופע היחיד שלה "פולסא", סטנד-אפ ביקורתי על מעמד האישה ביהדות, רץ מזה תקופה ארוכה וזוכה לביקורות נלהבות. מחזה "מקווה" שכתבה, זכה בפרס "הצגת השנה" מטעם האקדמיה לתיאטרון.
המשפחה
"נולדתי בגולדן גרין, ה"גטו היהודי ישראלי", בלונדון, לאם אנגליה ואב מרוקאי וגדלתי בבית דתי. עליתי, עם משפחתי, ארצה כשהייתי בת שלוש עשרה וגרנו בתל-אביב. כילדה הייתי ביישנית, אך על הבמה היה לי בטחון, ושחקתי תמיד בתפקידים הראשיים בהפקות של בית הספר. המשפחה שלי מגוונת מאד, הן בתחומי העיסוק והן במידת הקרבה לדת. יש אצלנו חרדים, חילונית שנשואה לגבר דתי ועוד אחים שקשה לחבר אותם לזרם מוגדר. גם תחומי העיסוק שלנו מגוונים החל מאמנות, דרך מחשבים ועד לפיזיותרפיה. אני סבורה שמאחר ויש משהו חזק בחינוך הדתי, שמעורר רגשות פחד, אחרי שמשתחררים, נוצר צורך בחופש, להיות מה שאת, לגלות את המצפן של עצמך".
ספרי על עיסוקיך בתחום התיאטרון
"למדתי במסלול של תיאטרון חברתי, באוניברסיטת תל-אביב. עוד בשנה הראשונה התחלתי להופיע יחד עם נויה מנדל. המופע שיצרנו, "בידור כהלכה", זכה להצלחה רבה ודרכו התפרסמתי. לאחר מכן, יצאתי עם מופע יחיד "פולסא" ובו ביקורת על מעמד האישה בדת. מופע זה רץ עד היום וזוכה להצלחה. במקביל עסקתי בתיאטרון קהילתי, עבדתי עם אנשים עם דרגות שונות של פיגור, עבדתי עם נשים דתיות וביימתי בהמון בתי ספר. על מנת להוציא מהשחקנים, הלא מקצועיים שאיתם עבדתי, תוצאות מקצועיות, כתבתי להם תפקידים אותם הם יכלו לבצע ודרך זה הגעתי איתם לתוצאות איכותיות. העבודה עם אוכלוסיות שונות הביאה לי סיפוק רב ותמיד הצטערתי שהמופע עולה רק פעם או פעמיים. היום אני שותפה למגוון פרויקטים הן כשחקנית והן ככותבת. ככלל אני שונאת הגדרות מאחר והן מצמצמות. אני שונאת שמתייגים אותי ושונאת לקטלג אנשים אחרים".
איך משתלב תחום הכתיבה עם המשחק?
"המקום בו אני נמצאת כאשר אני מופיעה, שונה לגמרי מהמקום בו אני נמצאת כאשר אני כותבת. כאשר אני כותבת אני כל דמות ודמות. במשחק אני נותנת לעצמי ליהנות ולהשתולל, מנסה להעביר את החוויה באופן פיזי, שיהיה מספיק ברור על מנת לעורר מחשבה".
אך מגיבות נשים להצגות שלך?
"נשים שצופות ב"פולסא" וב"מקווה" מאד מתרגשות ובוכות בעקבות המופעים. שמעתי הרבה סיפורים אישים בעקבות המופעים. הכרתי פסיכולוגית שראתה את "מקווה" שלוש פעמים. בעקבות ההצגה, היא הבינה למה נפרדה מבעלה לפני כחמש עשרה שנים".
על הסרט "סודות"
"אבי נשר ראה את "מקווה", מחזה שכתבתי והציע שנעבוד על סרט בעקבותיו. במחזה וגם בסרט יש קונפליקט בין הצורך לשמר ומול הצורך לשנות. הסרט מביא את סיפורן של שתי צעירות מבריקות הלומדות במדרשה בצפת. נעמי מאורסת לעילוי התורני מיכאל אותו איננה אוהבת, ואילו מישל חורגת ממוסכמות החברה בה גדלה ומגלה עניין בכליזמר מוכשר. הנערות פוגשות איש
ה צרפתייה שישבה בכלא באשמת רצח. המפגש עם האישה שמחפשת תיקון יחשוף אותן לעולמות "אסורים" שהן לא הכירו. הסרט הוגדר כסרט פמיניסטי בשל נקודת המבט יוצאת הדופן על נשים בעולם החרדי".
ההצגה "מקווה" עלתה ב-2004 ועדין רצה. בנובמבר ההצגה נוסעת לפסטיבל תאטרון בבודפסט. בעוד חודשיים ההצגה תעלה במקסיקו בספרדית. כמו כן מתקיים משא ומתן להפוך את "מקווה" לסרט.קיימת מפגשי נשים לקראת כתיבת המחזה ה"מקווה"?"כשעבדתי על "מקווה", החלטתי לקיים סדנאות בהם השתתפו עשר- חמש עשרה נשים שסיפרו על הביקור שלהן במקווה. פגשתי מנהלת בנק, שמנהלת מאות אנשים. היא ספרה לי על מקרה אחד בו עמדה במקווה עירומה עם זוג עגילים אותם היא שכחה להוריד. מנהלת המקום תלשה לה אותם מהאוזן, פצעה אותה וגרמה לה לדימום. מישהי אחרת ספרה על בעלה שנכנס ללחץ מהחובה לקיים יחסי מין, אחרי שחזרה מהמקווה וקיבל התקף אסטמה. חוויות שנשים סביב המקווה הוא תחום שנשים ממעטות לדבר עליו, מאחר והוא קשור לאינטימיות עם הבעל. לשמחתי הדברים הולכים ונפתחים. באופן אישי, אני נוהגת ללכת לים או למעיין, במקום למקווה".
מסר לנשים
"מסר שמיועד לאנשים: אנחנו פועלים על מנעד רגשי שבקצה אחד יש פחד ובקצה השני אמונה. כשאנו מגדילים את מקום האמונה אנחנו גדלים. כשוויתרתי על הפחד למדתי להאמין בעצמי, להסתכל לעצמי בעיניים ולא לוותר . עברתי תהליך בו המרתי את הדת באמונה. אני מאמינה באלוהים ומנהלת איתו דיאלוגים".
אישה מעוררת השראה
"יש הרבה נשים שאני אוהבת את העולם שלהן. דגניה פוריה גורן, מטפלת מדהימה בתראפיה באמצעות התמודדות עם בגלגולים קודמים. היא מלווה אותי בכתיבת מחזה בתחום הזה. המחזאית גורן אגמון לוותה את כתיבת המחזה מקווה. במוזיקה, אני אוהבת את יהודית רביץ, את דין דין אביב ואת סזריה אבורה שהייתה עקרת בית עד שגילו את הקול המדהים שלה. בספרות הקלאסית אני אוהבת את ג'יין אוסטין ובספרות מודרנית קראתי לא מזמן את ספרה של ניקול קראוס, תולדות האהבה.
הדר גלרון תופיע במופע סיפורי נשים בפסטיבל מספרי סיפורים בתיאטרון גבעתיים .
אלוהים שלי
מאת: הדר גלרון
כשהייתי קטנטנה - אולי שנתיים פלוס
אלוהים שבשמיים ... היה כזה טיפוס
של סבא עם זקן ארוך , משגיח במרומים
שולח חלומות טובים לכל הילדים
ולפני שעצמתי עיניים,
וגלשתי אל הלא-נודע
לחשבתי באמרי שפתיים
"אדוני לי ולא אירא"
אבל עד גיל שמונה-תשע כבר חונכתי
שלריבונו יש עוד כמה צדדים
הוא יודע גם לכעוס, להעניש
והוא מומחה לילדים רעים, חוטאים
אז תפסתי מרחק - לא רציתי להתחכך
אם הוא מאיים - למה לי להסתבך?!
אבל - יסתבך שמו – הפחד כבר ננטע
ולא היתה שום דרך חזרה
אלוהים שלי , כמעט בלי לשים לב
קפץ בין תפקיד האוהב - לאויב...
היו לילות שלא ישנתי מרוב בהלה
ואת כל צעדיי בחנתי אם טוב או אם רע