לא שאני אתיופית או משהו, ממש לא. סתם זכיתי להיוולד לאימא עיראקית ולאבא מיוצאי תימן. בזה חטאי.
מאיזושהי סיבה עלומה, הורי בחרו להתגורר דווקא בשכונה של יוצאי פולין, כך שאחוז ניכר מחברותיי, נהנו מגוון עור בהיר משלי בהרבה.
לא שאני מתכוונת להתעסק זמן רב כל כך, בדבר כה חיצוני וזניח כמו צבע עור למשל, אבל הפצע העמוק מאד, שנפער בלבי עקב הטראומה והדם (שהיה אגב אדום לגמרי), הותירו אותי עם מטען שעלי לפרוק.
שעות הייתי מבלה במקלחת, מנסה לשווא לשפשף את עורי בליפה קשה, אך מלבד כוויות מכאיבות ועור מתקלף וחבול, התוצאה נשארה תמיד זהה- נותרתי כהה. מאד.
גיבורות ילדותי נסובו תמיד סביב דמויות כמו סינדרלה וברבי, על צבען הבהיר ושערן הזהוב, הגולש. ענוגות, מלאכיות, תמיד מושלמות, הרחק מעבר למה שאוכל אי פעם לחלום להשיג.
טוויתי חלומות על אני אחרת, צוחקת בשחרור, רצה ומדלגת באחו, שערי הזהוב מתבדר ברוח ועורי הבהיר בגוון החלב.
הורי, שעסקו גם הם כפי הנראה בליקוק פצעיהם הפרטיים בנושא, לא ניחנו לצערי ביכולת לזהות את ההרס והארס שהקיפו אותנו, ולא מצאו את הכלים לתמוך ולעודד את רוחי. נותרתי בודדה במערכה.
בחברה מתנשאת ובמערכת חינוך אליטיסטית, הייתי תמיד אחרת. שונה. מבודדת. כשסיפור הברווזון המכוער, נותר כפתח מילוט יחידי, עליו יכלתי להתענג. לחלום ולקוות, שיום אחד, הברווזה המכוערת, תיהפך לברבורה.
המשכתי לחלום.
סבלתי מרגשי נחיתות ולא הרשיתי לעצמי להצליח. חשתי בושה עמוקה על מי שאני. נאבקת בכל כוחי בגורל שנגזר עלי ויודעת כי אני מסווגת מראש כסוג ב'.
עברו שנים.
האווירה הכללית ב
ארץ השתפרה לעין ערוך, כשניצני הגאווה המזרחית לסוגיה, על המוסיקה שבה, הטעמים והסגנונות, החלה מחזירה בעוז עטרה ליושנה.
אך עבורי זה היה, הרבה מאוחר מדי. מאוחר מכדי לגלות, שאני יפהפייה אקזוטית. מאוחר מכדי לשפץ את בטחוני העצמי המרוסק.
נכון שנישאתי, זכיתי להקים משפחה ואף להקים עסק עצמאי קטן ומצליח, אבל, אף אחד לא יוכל להחזיר לי לעולם את מה שנגזל ממני. את ילדותי ושמחתי, את אהבתי לעצמי, על מי שאני ועל איך שה' בחר לברוא אותי.
לילדים שלי אני מסבירה, שה' ברא כל אחד מאתנו שונה וכי לאו דווקא מי ששונה מאתנו, בהכרח פחות טוב. היו שנים עשר שבטים בישראל, כשלכל אחד מהם דגל משלו, אופי, תחום עיסוק ומטרה אחרת. הם לא התנשאו זה מעל זה, הם לא פסלו או העדיפו שבט זה או אחר. הם היו עם אחד, משותף, ויחד עם זאת, לא וויתרו על הזהות העצמית שלהם, לא פסלו או שללו אותה.
אני סבורה שילדי מפנימים את המסר. אחרי הכל, הוא די הגיוני.
ובכל זאת מדהים לגלות, עד כמה אנשים, גם כיום בשנות האלפיים, מונעים ע"י דעות קדומות, מקטלגים בני אדם לקבוצות וחשים צורך בלתי פוסק, להשוות את עצמם לאחרים ובדרך כלל גם להמעיט בערכם.
***
לו רק ידעו, כל אותן ילדות וכל אותם אנשים, שה' ברא את כולנו, עם נשמות באותו צבע.
לבן? ואולי שחור? מי יודע?
_________________________
יערה הולצמן ביסמוט היא קופירייטרית בעלת תשובה, אשת קריירה, בלבוסטע, אם לשישה (ארבעה שלו, שניים שלה) ועוד היד נטויה...