הייתי אצל ההורים שלי אתמול, הייתי במטבח חתכתי עוגה, שמתי על הצלחת שלי ופתאום אבא שלי חוטף לי חתיכה משם, בלי לשאול, בלי לבקש רשות. סיפרתי על זה היום למיכל. "זה במקום לצבוט בתחת" היא שאלה אותי? תודה לאל שיש לה אינטואיציה גאונית. אמרתי לה שאני בחיים לא הייתי מכניסה את היד שלי לצלחת של אחי או של מישהו אחר בלי לשאול. אני חושבת שגם אבא שלי לא היה דוחף את היד לצלחת של אחי או של אשתו בלי לבקש רשות. זה היה אתמול וכעסתי מאד. באותו רגע אמרתי לו שידחוף את הידיים למקום אחר. זה דפוס חוזר. כבר שנים הוא יודע שהוא מעורר בי גועל ודחייה גופנית –רגשית ותמיד הוא תוקע את עצמו ומציג אותי כמטורפת.
מיכל, חברתי הטובה והיקרה מבינה אותי. היא יודעת שלא צריך מגע גופני או ניסוח מילולי מפורש כדי להטריד מינית . מספיק שמישהו מנסה להיכנס בדרך ערמומית וכביכול לגיטימית למקומות שאני לא מרשה לו להיכנס אליהם. מספיק להרגיש את תחושת הפלישה וחוסר הכבוד לגבולות שלך – כשמישהו מנסה לקחת ממך משהו וכשאת מתנגדת, הוא מאשים אותך שאת כעסנית, אגרסיבית או משוגעת .
דיברנו על שאר החברות שלנו. חלק גדול מהן סובלות מאותו סיפור. גם להן אין קייס משפטי, גם הן הוטרדו ע"י האבות שלהן ויש קשר בין המציאות שלהן עכשיו לחוויות הלא תמיד מנוסחות האלו.
אחת התחתנה עם בחור לא מיני. היא שכנעת את עצמה שהיא אוהבת "בוקים". לכמה אחרות היה בן זוג מתעלל, לכמה אחרות היו חברים אטומים מבחינה רגשית. לא ידוע איפה הקשר ומה גורם למה, מאחר ורק מעטות מאיתנו מכירות מהבית מיניות גברית ומיניות נשית טובה ובריאה. אנחנו מפחדים מהשדה האפור , מהקושי להבחין בין המציאות לפרשנות. אי אפשר להוכיח שום דבר והמציאות הקונקרטית על כל מקרי האלימות והאונס גם ככה בלתי נסבלת, ועל אף הטאבו חייבים לדבר מפורשות על משיכה של אבות לבנות שלהן, ועל האופן האלים והמסווה שבו הם מבטאים זאת, בלי להיות מודעים לעצמם.
זה קשה, מדובר כאן ברגשות, תחושות ובהבנות שהן ברורות לגמרי רק מי שמכיר את הנפשות הפועלות. כדוגמא לכך אני יכולה לספר שפעם (לפני הרבה שנים) ראיתי צילום של אחד המרצים שלי בו הוא צילם את הבת שלו. הבנתי באותו רגע שהוא נמשך אליה המשיכה הזאת לא הפריע לי, כ
י כל כמה שהיא הייתה ברורה היא לא הייתה פולשנית ופוגענית, ולכן היא עוררה בי עצב וקנאה על כך שאבי לא יכול לתת ביטוי למשיכה שלו אלי בלי לפגוע בי, כלומר בלי לשנוא אותי ולהעניש אותי על זה שאני מעוררת בו רגשות מיניים.
אני חושבת שאם הייתי אומרת לאותו מרצה מה אני רואה הוא לא היה עושה מזה עניין בגלל שברור לי שאיפה שהוא, הוא מודע לכך, אם כי סביר שזה היה משאיר משקע לא נעים ביחסים שלי איתו.
על כל פנים, כדי להיות בטוחה באבחנה שלי סיפרתי על זה אח"כ לחברה אחרת. בהתחלה היא לא אמינה לי (היא הייתה מספיק עדינה כדי לא להגיד כלום), רק אחרי שהיא ראתה את הצילום היא אמרה שצדקתי ושכן, הוא נמשך לבת שלו. במרצה הזה היה משהו מאד לא מיני שהוא הסכים לחשוף רק עם אנשים שהוא הרגיש לגמרי לא בתחרות איתם. בשאר הזמן ראיתי את יחסי המשיכה –דחייה, תחרות –כעס- אשמה- התפעלות הערצה מול נשים וגברים שהחצינו את המיניות שלהם.
ואילו אבא שלי לא מצא בתוכו את הנקודה הא-מינית כעוגן להיאחז בו, ולא את כוחות הנפש להתמודד באופן ישיר עם מיניות של אחרים ולכן, הוא מתגונן –מתעלם -מסתיר וחוטף –ומתנהג כאילו שחייבים לתת .
אני נזכרת בתקופה, שלגביה הבנתי אח"כ שהייתי בה בדיכאון. עבדתי ולמדתי, נפגשתי עם חברים, לא היו לי מחשבות על התאבדות ואפילו לא בכיתי ובכל זאת הרגשתי למעלה משישה חודשים כל הזמן רע, כבדות ומועקה. אמרתי לעצמי שמה שזה לא יהיה אני יכולה לחיות עם זה. הייתי בטוחה שאין לתחושה הזאת הסבר. עכשיו אני קולטת כמה אומללות וכאב שנובעים מסיבות ספציפיות מאד, שברורות רק לי - יש בי . אני שמחה שברגע הזה אין לי צורך במסך של דיכאון. מישהי אחרת שלמדה איתנו הוכתה ע"י ההורים שלה עד אבדן הכרה (אנחנו כמובן לא תיארנו לעצמנו), מישהי אחרת כבר בכיתה ו' הייתה אנורקטית בגלל האם-המטורפת- אנורקטית שלה. מידת הסבל האומללות והכאב היא דבר שלא יאומן גם אם אני, וגם היא, וגם היא, נהנות באמת ושמחות באמת מהרבה דברים.
עדיין אני לא מסוגלת להשלים עם מידת הסבל והכאב שצבורים בי.