ביום חורפי נאה של אמצע השבוע אני נוסעת אל ביתי בכביש המתפתל ובמבט חולמני קוראת את ההודעות המתחלפות על גבי השלט המקדם את הנכנסים אל הישוב.

בשבריר השנייה שבו חלפתי על פניו קלטתי את הידיעה המרעישה, שבעוד שבוע יתקיים אצלנו יום ספורט.

משמעותו של יום ספורט עבור משפחתנו הרופסת היא בעיקרו של דבר, משהו שמיועד לאחרים. אלא, שמה שהטריד את מנוחתי הייתה הסיומת המאוד מפתה: "...מתחם מתנפחים לילדים..."

אם יש משהו שמאיים עליי יותר מחגיגות יום העצמאות, מצעד לפידים בחנוכה, ועדלאידע בפורים, זה מתחם מתנפחים.

כל אוהבי האדם מלאי שמחת החיים בוודאי יזקפו גבה רוטטת ויביטו בי בזעף על עכירת שמחה, אבל אני מכירה מקרוב את האמת האכזרית המסתתרת מאחורי התמימות המתוקה ומלאת הכוונות הטובות של המתנפחים:

...תורי ענק, מאמצים וירטואוזים למציאת איזון בין כל התיקים, סווטשרטים, נעליים חלוצות ועוד אביזרים שאני סוחבת במשך השעות שילדיי עומדים בתורים למתקנים ובדקה שלוקח להם לגלוש מכל אחד מהם, אלתור שדורש ראיית נץ להשגיח שלא ייעלמו בקרב מאות הילדים שרצים באמוק ממתקן למתקן, קור אימים (זה מה שקורה כשמארגנים יום ספורט בערב בשטח פתוח בתחילת החורף), ותגרות אינסופיות עם הילדים האחרים שנדחפו בתור, או במקרה הפחות מלבב – עם הוריהם.

לשמחתי הגדולה מאוד, ובטרם אלתרתי תכנית התחמקות מהישוב ביום המיועד, גיליתי שתפילותיי נענו (יש אלוהים!יש אלוהים!) ושהאירוע בוטל בגלל גשם.

אבל לא ביישוב היפראקטיבי כשלנו יוותרו בנקל על פעילות, וכשבוע ימים לאחר התאריך המיועד אני מתבשרת על ידי הקטנה:

"אמא, קיבלתי פתק מהגן.. שמו לי בתיק.. חכי אני כבר מביאה.."

ואז היא שולפת פתק לבן מקופל לארבע שמודיע בזו הלשון:

"כולם מגיעים ונהנים.... מתחם לגיל הרך, לילדים ולנוער...מזרנים מתנפחים...וכו' וכו'"

הבנתי שהפעם יהיה לי קשה מאוד להתחמק (בדרך כלל אני מחביאה את הפליירים האלה ) ושסוס טרויאני חרוץ ורעבתן נחת בחצרי, בייחוד כשגם הגדולה הצטרפה לעניין:

 "כן, עברו בכיתות והודיעו. אני מאוד רוצה ללכת.. אפשר אמא? אפשר?"

זהו, אני חושבת לעצמי, ווידוא הריגה. אכלתי אותה.

עשיתי ניסיון קלוש להדוף את המתקפה "יש לך חוג ביום הזה...", אבל מבחן המציאות הוכיח ששום דבר לא עומד בפני המתנפחים.

ביום האירוע ובשעה היעודה התקבצנו הבנות ואני עם עוד כמאתיים ילדים נלהבים, ואמהותיהם אבודות המבט, ליד השער. מאז עלי באבא שחיכה ליד הכניסה למערת השודדים לא נראו התרגשות ותכונה שכאלה, במיוחד לנוכח קיר הטיפוס המתנפח, המבטיח למראה, שהתנוסס לגובה של כ- 20 מטר.

הדלתות נפתחו וההמונים נהרו פנימה ונפוצו לכל עבר. החזקתי את אוצרותיי צמודות לירכיי, כשכבר במהלך זה שתיהן הודיעו לי שהן רוצות שלכל מתקן אני אבוא איתן לעמוד בתור. פשוט נפלא, ועוד הולך ומשתפר.

מייד בכניסה חיכו לנו שלושה מתקנים חביבים למראה, ובעלי חזות תמימה ולא מזיקה, שדווקא נראו מאוד מזמינים, במיוחד מכיוון שלא היה תור לידם. הנחיתי את הטף לחלוץ נעליהן, ולהסתער.

בעודי מתכופפת להרים את נעליהן החלוצות הרעים הכרוז:

"ברוכים הבאים... לתשומת לבכם – שלושת המתקנים בכניסה מיועדים אך ורק לילדים עד גיל

5. כל הורה שמבחין בילדים מעל הגיל במקום, שידאג שיתפנו..."

בכאב אמיתי סימנתי לשני הג'מוסים המתבגרים שלי לרדת מהפעלולוטף, ולהתחיל לנדוד במטרה למצוא מתקן שיהלום את גילן.

הסתבר, שקיר הטיפוס האטרקטיבי יועד לילדים מגיל שמונה ומעלה, עובדה שהפכה אותו ליעד בלתי מושג עבור הקטנה בת ה- 6.

אחרי תחקיר מעמיק נמצאו שני מתקנים שמתאימים לשתיהן גם יחד (מגבלה שהוכתבה מהעובדה המאוד מעצבנת שכבר ציינתי, שכל אחת רצתה שאעמוד איתה בתור, ומחוסר היכולת שלי להתפצל לשני תורים נפרדים) והתמקמנו במקום של כבוד בתור לאחד מהם.

10 דקות של המתנה עברו, במהלכן נתתי מזור לגבי הכואב מהעמידה תוך הישענות על המתקן הנפוח, שהתנדנד כולו מקפיצות הילדים, במסגרתו חוויתי חוויה הידראולית והדמיה של השהות ברחם (האמת חייבת להיאמר שמעולם לא רציתי לחזור לשם כמו באותם רגעים).

כשהגיע תורה התמקמה לה קטנתי בשמחה למרגלות המתקן והחלה לטפס. המתקן הפך חלקלק בגלל הלחות, והיא לא הצליחה להגיע למרומיו, היות והיא החליקה והחליקה....

אחרי שלושה ניסיונות נפל היא עזבה את המקום, הטמינה את פניה בין רגליי (כנראה שגם היא רצתה באותו רגע לחזור לרחם) ופרצה בבכי קורע לב....

אספתי אותה, את אחותה ואת שאר המיטלטלים והזדחלתי איתן אל התור הבא.

בשלב הזה היו הגרביים שלהן ספוגים מים מהלחות שבדשא.

למזלנו במתקן הבא היא הצליחה יותר, וזאת למרות שנאלצתי לשקר לגבי גילה ("גיברת זה רק מגיל 6...") חישוב מהיר העלה ששש מינוס חודשיים זה קרוב לאמת יותר  מכל שקר שאני מכירה, ונותר לי רק לקוות שהיא עצמה לא תסגיר אותנו לידי הנערה שהופקדה על המיתקן.

"אמא, אני רוצה פופקורן...זה רק שני שקלים וזה לתרומה לילדים נזקקים.."

אני מסתובבת בחיוך לכיוון התור לשקיות הפופקורן החמודות שראיתי מסתובבות, והחיוך נמרח למן עווית כשראיתי שהתור זה סיפור של חצי שעה..

על המקום התחייבתי לפופקורן בבית, ובלבד שלא להזדקן בתור הנוכחי.

עברנו בהצלחה מאוד מוגבלת את כל מתקני הקליעה, כשאני מבטיחה לעצמי שעם האופי והיופי שלהן אולי ניתן להתפשר על חוש כיוון וחדות ראייה.

אני מאוד מקווה שהנערה שהייתה מופקדת על התחנות הללו לא תזהה אותנו במפגשים אקראיים ברחוב. זאת, למרות ההבטחה שחילצתי ממנה שזה שהייתה צריכה להקיף את מגרש הכדורגל כדי לחלץ את אחת מכריות הקליעה שבכורתי העיפה אל מעבר לגדר המגרש "זה ממש ממש לא נורא...".

בשלב זה שלט כאוס במגרש, והורים מותשים וקפואים במצב דומה לשלי, החליפו מבטים מזוגגים ונעו הלאה במרדף המתמשך אחר גוזליהם החוגגים.

כשאפי החל לדלוף הודעתי לבנות שאני מיציתי את החוויה מעל לכל ספק.

לשמחתי הן לא התעקשו להישאר, ובעודן מדשדשות החוצה מהמגרש ברגליים רטובות, הדהימו אותי וביקשו ברד..

אני תמיד נפעמת מהדרך שבה ילדים קטנים חסינים בפני הגדרות חורף קיץ, ומסוגלים בקור כזה, שבו אם יתקעו לאמא שלהם מקל במקום נידח היא תהיה ארטיק מושלם, ליהנות ממציצת רסיסי קרח מתוקים.

עכשיו אני מחכה ברעד לחווייה הבאה: פסטיגל בחנוכה.... אמאל'ה...