זה לא היה דבר ספונטני הרעיון הזה, זה היה מהלך מחושב ומתוכנן בקפידה, תוך חישוב של כל הסיכונים הכרוכים בו ונקיטה בכל אמצעי הזהירות האפשריים.
אם הוא יבכה בדרך, אגיד לו שרק הולכים להכין מיץ גזר במכונה של סבא ומיד חוזרים הביתה, חשבתי. אם הוא יבכה כשאשאיר אותו שם, סבא יגיד לו שיש להם עבודה חשובה מאוד בגינה. עבודה קשה וחשובה של עקירת עשבים וגריפת עלים. זה בטוח ירגיע אותו לכמה שעות, ואם הוא יבכה במהלך היום, אז לא תהיה ברירה, אחד מאתנו יטוס להביא אותו הביתה.
ארזתי לו את הכדור הכחול, הבצק הכחול, המכונית הכחולה והבקבוק הכחול, בתוך התיק הכחול ויצאנו לדרך. הכנתי לו גם סנדוויץ' עם גבינה לדרך וכדי לדרבן אותו לאכול, אמרתי לו שכשאני הייתי קטנה, זה היה המאכל האהוב עלי ביותר.
"אבל אמא, אתמול אמרת שקציצות ותפוחי אדמה זה היה המאכל האהוב עליך ביותר", המחיש לי בני בן השלוש וחצי עד כמה שהוא כבר יותר מתוחכם ממני.
מהון להון עברנו לדבר על האמירה ההזוייה הזאת שגם אני הייתי פעם ילדה וגם לי לא הרשו להחזיק סכין ביד בשעת הארוחה. אבל לאט, לאט גדלתי והפכתי לאישה, "ואז פגשתי את אבא, שגם הוא היה פעם ילד, התחתנו ועשינו אותך ואת איילולי. "גם אתה תגדל ותהפוך לאיש" הסברתי, "ויום אחד תכיר אישה וביחד תקימו משפחה משלכם". לנגד עיניי כבר ראיתי את היום השחור הזה שבו הוא מגלה שאני לא מרכז היקום.  
"לא"! פסק יהונתן עם הכי הרבה החלטיות שיכול ציפלון כמוהו להכיל, "אני לא אפגוש אישה אחרת".
"אז עם מי תהיה"? שאלתי.
"אני יהיה איתך"!
"באמת קוקיל'ה? לנצח נצחים"?
"כן, באמת אמא, למצח נצחים"!
הפרידה לא היתה דרמטית כמו שחששתי שהיא תהיה. אם לא מחשיבים את העובדה  שאני ייבבתי כל הדרך הביתה, כי גם אני רוצה להיות איתו "למצח נצחים" ואני יודעת שמבחינתי זה לא ישתנה לעולם ומבחינתו כן. אבל הזכרתי לעצמי שיש לי גם בעל אוהב שמחכה לי בבית (ברגע שהוא ישים לב שיצאתי, הוא יחכה לי, בוודאות) וילדה הכי מקסימה בעולם שבטוח תשמח לראות אותי, כי לפי הגודש בחזה, הי

א כבר צריכה להיות רעבה.
הגעתי הביתה חדורת מוטיבציה להוציא לפועל את התוכניות המסעירות שהיו לי עבורנו לשבת, כבר מתחילת השבוע. ביום שני חשבתי שניסע לים, נשתה איזו מימוסה, נחזור הביתה ונראה לאן זה יוביל.
ביום שלישי הוספתי גם ארוחת צהריים לפנטזיה שלי. מקום שטוף שמש וקלמרי חשבתי, וביום רביעי סגרתי עם עצמי שבבוקר אנחנו בים, בצהריים במסעדה, אחר הצהריים "מנוחה" ובערב נלך לקחת את יהונתן מההורים ונקנה לו גלידה.
 
בשעה ארבע אחר הצהריים ט' עדיין היה רכון על הספה, שממנה לא קם מאז הבוקר.
לפני כן, הוא צפה בסרט השתולים של סקורסזי. שעתיים היה מהופנט למסך, לא שם לב למה שנעשה סביבו ובסוף אמר שהיה לא משהו. אני הנקתי את איילה במיטה, כששתינו עדיין בפיג'מות. התקדמתי בשני עמודים שלמים בספר שאני קוראת לפני ששקעתי בשינה עמוקה ומתוקה לזמן שיא של עשרים דקות ברצף, ואיילה היתה בשלה. שיחקה, צחקה, ישנה, בקושי הרגשנו אותה.
כשיהונתן היה בגילה, היה לנו פול טיים ג'וב. הפעלנו אותו כל שניה שהיה ער, הקפצנו אותו מצד לצד, השארנו אותו על הידיים גם אחרי שנרדם, מתפעלים ומהופנטים  מהשמיני שבפלאי תבל. הפעם התפעלנו בעיקר מאיך שכל האספירציות שלנו להקדיש זמן לזוגיות, עפו מהחלון ברגע שזיהינו הזדמנות לישון. 
איילה דווקא נראתה מרוצה מאוד. בפעם הראשונה בחייה, היה לה את שני ההורים רק לעצמה. לא הטריד אותה ששני ההורים שלה הם זומביז, העיקר שכל כולנו שלה.
שיחקנו קצת שש בש, אכלנו שאריות מארוחת הערב של יום ששי. אני ניסיתי לפתח שיחה על כמה שפתאום שקט בבית ואפשר קצת לחשוב. ט' הסתכל עלי במבט מזוגג ואמר: "את צודקת, באמת אפשר לחשוב, ואני חושב שהגיע הזמן לנסוע להביא את יהונתן מההורים שלך. מצ'עמם פה בלעדיו".

הערה: בהמשך לטור הקודם ( למי מכם שקראו), ברור שעשיתי לו מסיבת הפתעה.
ממתי אני עושה מה שאומרים לי???