שתי גיגיות היו לאימי. האחת מצופה באמייל לבן והשנייה עשויה פלסטיק צבוע ירוק של דשא. בימי ראשון היו הכבסים נאספים ממכונת הכביסה, חוצים את נתיב הבית המרכזי הוא הסלון, ומוציאים את גופם על חבלי הכביסה הארוכים שמעבר למרפסת.

הייתי בת 9 ביום ראשון אחד של סוף החורף, בו העננים הלבנים צפו בתפזורת בשמי התכלת, ורוח קרה נכנסה למרפסת בשעות אחר הצהריים. ראשי הגיע קצת מעל לברכיה של אימי שעמדה על פס השיש המחורץ בפסי האלומיניום ששימשו מסלול נסיעה לתריסים. גבה היה שלוח לפנים מעל למעקה הכפול השחור שהוצמד אל הדופן החיצונית של השיש, והיא הייתה מהדקת את הכבסים אל החבל לבל יתחמקו מהתלייה. ואז אמרתי לה: "אני אהיה סופרת". כבבועת סבון באיורים של הקומיקס הייתה כלואה בראשי הפנטזיה. עוד בטרם כתבתי מילה הוצף דמיוני בישותי הכותבת. בלי שמץ של התרגשות, בעודה ממשיכה במלאכת התלייה השיבה לי בנחישות: "מי שרוצה להיות סופר צריך לכתוב".

התחלתי לכתוב. התגובות של הורי היו מחבקות, ואני חיבקתי את הכתיבה. כולם אמרו שאת הכישרון ירשתי מאבי, ואני הרגשתי כמו אבי הכישרון. המשכתי להניף את הקולמוס והפכתי לתעשייה קטנה של ספק מילים. ההוצאה לאור העצמית שלי הוציאה ספרוני שירים וסיפורים, כרוכים בטפט ופס בריסטול, סיכומי ביניים, סיכומים של סוף, ברכות לאירועים והמנונים לצופים (שהיו תרומתי היחידה לשבט אחים גם יחד). כמה חודשים אחרי שיצאתי בהכרזה שאני אהיה סופרת, יצאתי עם תוספת בגוף הדיבר, שאני אהיה  סופרת ועיתונאית. על האמירה הזו הגיבה אימי "שלעיתונאות צריך מרפקים". אני תהיתי אם המרפקים שלי מודעים לצורך הזה של העיתונאות.

בגיל 14 קיבלתי ליום הולדתי מכונת כתיבה. למעלה מעשרים שנה עברו מאז, ועודני מתרגשת כשאני נזכרת כיצד חיכתה לי מוכנה ומזומנה על שולחן הכתיבה שבחדרי כשחזרתי מבית הספר.
על איך בזמנים שיגיעו, תדהה הדיו ודמה לא יתחדש –

המצאתי אלף ואחד סיפורים.
בגיל 20 בד בבד עם תחילת לימודי הנדסת טקסטיל ב"שנקר", קברתי את הכתיבה ואחר התחלתי להתאבל עליה ועלי.

13 שנים לקח לי להבין שהיא לא מתה. כמו חיידק היא קיננה בתוכי, מחכה שהנפש תתעייף כדי שתפרוץ המחלה. 13 שנים מתוכן ארבע שנים בהן רכשתי השכלה שברבות הימים השכלתי להבין שלא לתואר הזה התפללתי. 13 שנים בהן עברתי מעבודת טקסטיל אחת לשנייה, 13 שנים שמתוכן נסעתי לשנתיים לחו"ל. 13 שנים שמתוכן פעמיים הייתי בחופשת לידה מבחירה ופעמיים מובטלת מכורח.
והנפש התעייפה. לאט- לאט החל הסריג להיפרם. לולאה גררה לולאה, והתפרים החלו נפתחים. החלטתי שאני מתחילה מהתחלה. אני כותבת כי "מי שרוצה להיות סופר –צריך לכתוב".
הכנתי כתבות צבע, רשימות אישיות, שירים וזיכרונות. אחוזת בולמוס כתבתי וקראתי בימים, ובלילות בכיתי על כול אותן שנים שבהן לא הייתי איתה, כמו הייתה בת אהובה שנתתי לאימוץ.

בקיץ 2002 לפני הנסיעה לשבתון לבוסטון עם משפחתי, "יצאתי מהארון". גיליתי לכל מי שרצה לשמוע שאני הולכת לעשות הסבה לכתיבה. לא ידעתי מה יקרה אם לא אצליח אבל רציתי לחסום את אופציית הבריחה. לשבת עם הכתיבה פייס טו פייס  ולדעת שעכשיו או לעולם לא.
אחרי חודש בנכר החלטתי בתור תרגיל מקצועי לשלוח כל שבוע רשימה למשפחה ולחברים, טור אישי עם חוויות של משפחתנו בבוסטון. לילה אחד כתבתי את "רשימת תפוצה" מספר אחת שלי וזה מילא אותי עד להתפקע, ורוקן אותי באחת.

חזרנו לארץ בקיץ 2003. את לימודי העיתונאות במסגרת של אקדמאים סיימתי בקיץ 2005.
בקיץ 2007 הקמתי את העסק שלי "זמיר-שרותי כתיבה" לכתבות מגזין, כתיבה שיווקית, ברכות לאירועים וסיפורי חיים והרגשתי שילדתי את ילדי הרביעי.