לפני הרבה, הרבה שנים, במחוזותיה האסורים של באר שבע, נולד תינוק קטן, ששי במספר, נצר למשפחה טוניסאית ענפה.
האגדה מספרת שדקה לפני שהמוהל ניגש למלאכתו, הדליקו בני הבית את הרדיו, כדי להתעדכן בנעשה. היו אלה ימי מלחמת ששת הימים ודאגה גדולה קיננה בליבם של רבים, שיקירהם יצאו להגן על המולדת. אם כן, בשעה שהמוהל היה עמל בהשחזת סכינו,
הודיע קריין החדשות, בקול תרועה, כי כוחותינו האמיצים הצליחו לגבור על האוייב ולכבוש את חצי האי סיני ואת מיצרי טיראן. גם בחזית הצפונית נרשמו הצלחות כבירות וכך נולד דור שלם של נערים ששמם בישראל טיראן וגולן. כך גם העולל קטן, הידוע בכינויו ט', זכה להיקרא בשם המתבקש.
אבל כל זה לא חשוב כרגע. מה שחשוב הוא שאותו תינוק מתוק ובלונדיני, שסרב בתוקף לאכול עגבניות, גדל וצמח, כמעשם של רבים, והפך לעלם חמודות ביישן ורציני. מעט ניתן היה להעיד על אופיו, שכן מדובר היה בנער מהסוג השתקן ביותר. אולם באותן עיתות נדירות, בהן בחר שכן לשתף את סובביו במסקנותיו, היו עומדים כולם המומים ופעורי פה. נכונים היו דבריו של הצופה, נכונים ומדוייקים כמו סייבר נייף.
"מדוע, אם כן, אינך מדבר"? שאלה עלמה צעירה שנקרתה בדרכו, "דברי טעם אתה נושא בפיך וגם קולך ערב למדי (כל עוד אינך שר, כי אז עוללי, זייפן גדול אתה וגם במילות השירים אינך בקיא מי יודע מה). אנשים עשויים לחשוב כי גולם אתה, בעוד שלמעשה הינך חד כתער".
"אלוהים הקצה לכל אדם מספר מסויים של מילים" ענה לה הנער, "וכשאדם מסיים את מכסת המילים שלו, הוא מחזיר את נשמתו לבורא".
שמעה הנערה את הדברים בדאגה רבה: "אבוי, אם נכון הוא הדבר, הרי שזמני קצר מכפי ששיערתי. אולי אם אבוא בברית נישואין עם הליצן הזה ונהפוך ליישות אחת, נוכל לעשות ממוצע של מכסה המילים שלנו כזוג ואז ישאר לי עוד ים בזמן".
הציגה הנערה את נימוקיה (וגם את חמוקיה) בפניו של הנער והוא השיב: "רואה אני כי בבואי בברית נישואין עימך, מקצר אנוכי את חיי במו ידי. אבל מעניינים הם דברייך ומשעשעת את עם מטחנת המילים הנסתרת שבפיך, וסבורני כי טובים חיים עליזים ומקוצרים, על פני חיים ארוכים ומייגעים" (וכך גם הגשימה הנערה את יעודה כפולניה טובה ומיד ניגשה למלאכתה, לשנות את הנער כך שיתאים לצרכיה).
"תודה לך אביר שלי, שהצלת את חיי" בכתה הנערה, "תודה שחלקת איתי את הרזרבות שלך והענקת משמעות לחיי, שכן אלו מן חיים היו לי אילו נגזר היה עליי לשוחח רק עם תולעים לנצח נצחים"? (הו עלמתי הפתיה, יום יבוא ותרגישי כי שיח תולעים זה בדיוק מה שקיבלת, אבל זה כבר בפרקים יותר מתקדמים).
הנער חייך והסמיק כמנהגו, לקח את ידה ויחד הם הקימו בית בישראל (הם והבנק שמימן בערך ששים אחוז מהבית).
את סוף הסיפור נבצר ממני מלספר שכן הוא טרם נודע, אבל חברים שלנו הורידו את העונה השניה באינטרנט וסיפרו שבינתיים נולדו להם שני ילדים מקסימים. הנערה פצחה בקריירת כתיבה מפוארת ( זכותי, זה הסיפור שלי, לא?) והנער בגר והפך לא
יש. איש משפחה, איש עקרונות, איש אמונה, איש של אישה אחת, איש טוב, איש מאוד, מאוד טוב. הוא ידע ימים טובים יותר וימים טובים פחות., אבל ריגרדלס למה שעבר עליו באופן אישי, הוא תמיד שם את טובת משפחתו בראש מעייניו, וזה תודו, דבר שקשה למצוא בגברים של המאה העשרים ואחת. כמו גם כתפיים כאלה רחבות, שכל כך כיף להיבלע בתוכן ורעמת שיער מפוארת, על אף גילו המופלג. מה שמביא אותי לפואנטה של הסיפור.
לרגל יום הולדתך המשמעותי הזה (נחשו איזה), עשיתי קצת חשבון נפש עם עצמי והגעתי למסקנה שכמו שהאביר הציל את חייה של העלמה, כך גם אתה, במובן מסויים, הצלת אותי. הצלת אותי מההתברברות הבלתי פוסקת שהייתי שרוייה בה ומהתחושה המציקה שליוותה אותי, שאני כל הזמן מחמיצה משהו. הייתי הבחורה שלא מסוגלת להרשם לחדר כושר, כי דרשו ממני התחייבות לחצי שנה מראש וזה נראה היה לי שערורייתי לכבול אותי למסגרת כל שהיא לפרק זמן כל כך ארוך.
אבל כשאתה שאלת, לא היתה לי שום בעיה להגיד כן, כי היה לי ברור שזה יתאים לי גם בעוד חצי שנה, וגם בעוד חמישים. שזה לכשעצמו דבר די מוזר, אם חושבים על זה, כי אם לשפוט לפי הנתונים היבשים, החיבור בינינו היה מתכון לאינתיפדה.
אני סושי- אתה חומוס. אני קישלייבסקי- אתה ואן דאם. אני בילויים- אתה בית.
אני ג'ז- אתה פינק פלויד. אני ספרים- אתה ערוץ המדע. אני אוהבת לדבר על הכל ואתה מעדיף לשתוק.
איזה מזל שלא התייחסנו לשטויות האלה.
איזה מזל שהיינו באותו מקום, באותו זמן.
איזה מזל שידענו שזה לא קשור לגירוי אינטלקטואלי בין שני אנשים ואפילו לא למשיכה מינית. שזאת רמת הנינוחות הזאת שאתה מרגיש עם בן אדם, כאילו שהכרת אותו כל חייך. איזה מזל היה לנו שמצאנו את זה וזיהינו את זה ואיזה מזל ממשיך להיות לנו עם כל יום שעובר, כל ארטיק שיהונתן מקבל וכל שן שצומחת לאיילה.
יש לנו את העליות והמורדות שלנו, אי אפשר להגיד שלא ויש חילוקי דעות. אני עדיין טוענת שכשהנחירות שלך מגיעות עד לאצטדיון כפר סבא זה אומר שאתה ישן ולא מנמנם! אבל זה בסדר בייבי, תנמנם אם אתה רוצה. יש משהו מאוד מרגיע בתחושה שאתה כל הזמן על המשמר.
בעוד יומיים ימלאו לך ארבעים (אופס, סליחה), וזה בלתי נתפס בעיניי. איך יתכן שהילד השובב הזה שמשחק עם יהונתן בגינה, הילד הזה שטוחן ממתקים כל ערב מול הטלויזיה ולא מבין מה הבעיה, הילד שמדגדג אותי כשאני ישנה ומתגלגל מצחוק, הילד היפה הזה, כבר בן ארבעים.
אסרת עלי לערוך לך מסיבת הפתעה וביקשת השנה בלי מתנות. אז תן לי להגיד לך דבר אחד חשוב: ברור שאני אוהבת אותך וברור שאני מאחלת לך רק טוב, אבל יום אחד, כשאתה הכי לא תצפה לזה, כשתהיה שקוע עמוק בתוך נימנומך, אני אתפוס אותך ואדגדג אותך עד שלא תוכל יותר. אולי זה לא יקרה מחר ואולי לא מחרתיים, אבל יום אחד, אתה תראה, יש לנו עוד הרבה זמן ביחד.