מרשה פרידמן (69) מחלוצות הפמיניזם בארץ מתגוררת כיום בארה"ב. היא הגיעה לביקור בארץ והשתתפה באירוע שאורגן לכבודה ע"י ארגוני הנשים  "אשה לאשה" ו"קהילת נשים לומדת" שהיא אחת ממייסדותיו. בראשית שנות ה-70 פרידמן כיהנה כחברת כנסת מטעם תנועת ר"ץ.  היא מהראשונות שהעלו לסדר היום הציבורי את האלימות כנגד נשים ומהיוזמות להקמת מקלט לנשים מוכות  באותן שנים. כשהייתה בת 40 היא יצאה מהארון והיא ממליצה לכל אחת לקרוא את ספריה של אדריאן ריץ ' שטוענת כי ההטרוסקסואליות נכפתה על הנשים כדרך לשימור הפטריארכיה וכי למעשה נשים הן לסביות במהותן.

מדוע את חייה בארה"ב?
אני חייה שם מטעמים אישיים ולא מתוך אג'נדה פוליטית ונמצאת בקשר הדוק עם הארץ". 

המצב החברתי בארץ כיום
"מבחינת אוירה יש  בארץ הבדל עצום  ביחס למה שהיה לפני כשלושים שנה. מצד אחד אין ויכוח ציבורי על נושאים הנוגעים לנשים,  אך במקביל  גם לא מדברים על פוליטיקה.  אם  פעם נסעת  במונית או במונית שירות  תמיד היה ויכוח פוליטי עם הנהג או עם שארה נוסעים. היום הנהג לא פותח רדיו ואם כן אז שומעים מוזיקה. אני רואה בכך ביטוי להרגשת ייאוש  בנוגע לאפשרות לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני והישראלי ערבי. אני רואה אכזבה מהמערכת הפוליטית אחרי מלחמת לבנון השנייה ורואה ירידה ניכרת ברמה המוסרית הציבורית גם ביחס למה שהיה כאן לפני חמש או עשר שנים. אנשים מתחילים להסתגר בחייהם הפרטיים ומתעלמים עד כמה שאפשר מהשיח הציבורי. הם לא קוראים עיתון או צופים בחדשות  בטלוויזיה ומנסים להתעלם ממה שקורה.  אני חושבת שתמיד הייתה בארץ סכנה לדמוקרטיה וכעת  גם עולה סכנה שהציבור ייפול קרבן לדמגוגיה דוגמת תופעת גיידאמק שהיא בעיני מסוכנת מאד".

תחילת הפמיניזם בארץ
"הגעתי לארץ עם בעלי שקיבל כאן הזדמנות להיות מרצה אורח והחלטנו להישאר.  אני גדלתי בארה"ב באווירה שבה היה ברור שנשים מצביעות ויש להן נגישות להשכלה גבוהה ולקיום חיים כלכלים עצמאיים.  אופציות אלו נחשבו לנורמה. העניין שלי בפמיניזם כתפיסת עולם רחבה באה בעקבות ספרים של הוגות פמיניסטיות כמו סימון דה בובואר, שולמית פיירסטון ועוד רבות אחרות.  הספרים האלו לא היו נגישים פה. הבאנו אותם לארץ והעברנו אותן מאחת לשנייה על מנת לחלוק את המחשבות והרגשות שעלו בעקבות הגישה המהפכנית שמצאנו בהם.  ב-1972 הקמנו קבוצת דיון ראשונה על הנושאים שקראנו עליהם והקמנו את התנועה הפמיניסטית".