"חומצה גופריתנית", ספרה של הסופרת הצרפתייה אמלי נוֹתוֹמבּ, ראה אור לאחרונה בהוצאת אסיה. זהו רומן שהרעיון שלו הוא פשוט: תוכנית ריאליטי ושמה "ריכוז".  תנאים אמיתיים של מחנה ריכוז, כולל המוות הזוועתי, משודרים לצופי הטלוויזיה וזוכים לרייטינג עצום. זנדה, שמעולם לא עמדה בבחינה כלשהי, התקבלה. מעתה תוכל לומר שעבדה בטלוויזיה, מקום עבודה ראשון, בגיל עשרים, בלי השכלה וכל מקרוביה יחדלו סוף, סוף ללעוג לה. היא עברה בהצלחה מבחנים נוספים שבהם הוכיחה כי היא מסוגלת להכות אנשים בלתי מוכרים לה, לצרוח קללות  בלי סיבה, לכפות את סמכותה, לא להתרגש מאנחות בכי.

אנחנו שרגילים לראות מוות, הרג וסבל כייצוג טלוויזיוני שבו "הסימולציה היא האמיתית", כפי שכתב הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר, נכנעים בקלות ובלי היסוס למציאות שיוצרת אמלי נותומב.
זוהי מציאות שהיא בו בזמן רחוקה וקרובה. רחוקה מאחר ומדובר בטקסט ספרותי שאפשר לראות בו משל אלגורי או חקירה של הרוע  וקרובה בשל הפשטות המידית שבה מוצגים הדברים.
"כל כישורים לא נדרשו כדי להיות עצור. המצוד נערך בכל מקום ואתר: כולם נלקחו בשרירות לב גמורה, ובלא כל יכולת להתנגד. אמת –המידה האחת והיחידה הייתה היותם בני אדם".

הספר מבקר את המדיה שהופכת את הרוע והסבל לבידור. הצופים מתרגלים לרוע והופכים אדישים לסבלם של אחרים. אנחנו יכולים לשבת מול המסך הקטן לאכול ארוחת ערב, למלמל איזה משפט כמו: "זה איום ונורא", בלי כוונה מיוחדת ולהמשיך לביס הבא. 
הסופרת זכתה לביקורות על כך שעשתה את החיבור בין שואה לתוכנית ריאליטי. אחת הטענות שהועלו נגדה היא שהיא עשתה שימוש בשואה.
על כך אטען שיתכן ובאדישות וכהות החושים שלנו צריך לעשות שימוש במזעזע מכל כדי לנסות ולזעזע ולהצליח להעביר אמירה כה חשובה.
שימו לב: חווית קריאת הספר היא ההמחשה הטובה ביותר לביקורת שמועלית באמצעותו. בסוף הספר אנחנו נותרים עם השאלה עד כמה אנחנו יכולים ליהנות מסבלם של אחרים, והשאלה אותה לא בטוח שנשאל היא ולמה.

זנדה מתאהבת בפאנוניק בחורה בת גילה שהיא בדיוק ההפך ממנה: יפה, חכמה, אצילית, אמיצה ובעלת כבוד עצמי באופן שהוא כמעט לא אנושי ועם זאת גם

לא אגדה או אלגוריה.  "בתוך תוכך את משתוקקת לזכות בהערכה שלי. היית כל כך רוצה לראות בעיני ניצוץ שנועד רק לך, שלא תהיה בו שום שנאה, השתקפות של הגדולה שלך ולא של העליבות שלך", אומרת  פאנוניק לזנדה.  פאנוניק שאולי קראה בחייה הקודמים את   סארטר  ו/ או אקזיסטנציאליסטים, נוספים צודקת כמובן. היא יודעת שבהעדר אלוהים, הגאולה שאנחנו מחפשים היא מבטו של הזולת. כאשר איננו יכולים לחתור למימוש גאולה זו, אנו נכנעים לטלוויזיה שאינה מחזירה לנו מבט. 

הרומן נקרא בנשימה אחת בשטף ובמהירות. הפרקים קצרים והקצב זורם, כשמתח מתמיד לא מרפה וגם לא מכניס אותנו לסחרור. כמו סיטקום טלוויזיוני אנחנו רוצים לדעת מה יהיה הסוף והיכן הסיפור הזה נעצר,   כשהעצירה כפופה לכללי המדיום.  במקרה זה,  זהו "רומן" שמתחיל בנקודה אחת ומסתיים בנקודה אחרת.  כמו במיוזקל או באופרת סבון אנו מודעים למנגנון שמפעיל אותנו, אך מודעות זו אינה גורעת מיכולתנו להיסחף ולהיות מונעים על ידו.

אמלי נוֹתוֹמבּ נחשבת בעיני רבים לילדת הפלא של הספרות הצרפתית הצעירה.
היא נולדה ב- 1967 ביפן למשפחת דיפלומט בלגי ששירת במזרח הרחוק. עד גיל חמש חייתה ביפן, משם נדדה משפחתה לסין, ניו-יורק, בנגלדש, בורמה ולאוס. כשהיתה בת שבע-עשרה חזרה עם משפחתה לבלגיה. היא החלה לכתוב רומנים ומאז כתבה 14 ספרים, שרבים מהם הפכו מיד עם הופעתם לרבי-מכר. ספריה תורגמו ל-40 שפות ונלמדים באוניברסיטאות ברחבי העולם. בשנת 1999 זכתה בפרס האקדמיה הצרפתית על ספרה "בחיל וברעדה" שתורגם לעברית כמו גם "תורת ההיגיינה של רוצח" - שניהם בהוצאת "כנרת". ספרה "חרפות וגידופים" ראה אור בהוצאת "עם עובד". ספרה "יומן סנונית" יראה אור אף הוא בהוצאת אסיה.

אמלי נותומב, חומצה גופריתנית, רומן, מצרפתית חגית בת-עדה  הוצאת אסיה 2007

לפרק מהספר