כשיהונתן נולד, הטור שלי היה בעצם בלוג שבו תיעדתי כל שטות שהוא עשה. טורים שלמים דיברתי על טכניקת היניקה הגאונית שלו או היסודיות שבו הוא חוקר את הצעצועים שלו, כאילו שהוא גילה שיטה חדשה להעשרת אורניום. כשהגיע הזמן להתחיל עם מוצקים, הייתי משוכנעת שאין דבר יותר מעניין בעולם, מאשר לשמוע אילו פירות הוא הכי אוהב ובאילו קומבינציות (בננות עם תמרים לחים, אם כבר שאלתם). למעשה עד היום אני מתמוגגת מנחת בכל פעם שאני רואה אותו יושב ליד השולחן ונהנה מהעוף בנוסח לא ידוע שלי והפטריות עם פרמז'אן.
 
איילה לעומת זאת כבר בת חצי שנה ועדיין לא הקדשתי לה אפילו פיסקה אחת משלה. אני מתה עליה ובכל פעם שאני נפרדת ממנה לשעה או שעתיים, אני לא מפסיקה לחשוב עליה ולפנטז על החיוך הזורח שלה ועל הריח המתוק והממכר הזה שנודף ממנה, אבל הפסקתי לספר לכולם איזו ילדה גאונה/מפותחת/יפהפיה יש לי. בין היתר גם כי הבנתי שזה לא באמת מעניין אף אחד. אנשים יהנהנו בראשם בהסכמה וינסו לפברק מבט מעוניין, אבל יותר לא יציעו לפגוש אותי לקפה.
אז אני שומרת את התובנות שלי לגבי בתי הגאונה/מפותחת/יפהפיה לעצמי, עד שט' מגיע ואז אנחנו משחזרים כל פיפס שהיא עושה ומתרשמים מההתפתחות המטאורית שלה בכל מה שקשור למוטוריקה גסה.

יש משהו לא הוגן בלהיוולד שני, לדעתי. אין לי את הפנאי שהיה לי עם יהונתן, לשבת ולהתפעל מכל דבר. איילה גדלה לה בשקט, בלי הרבה טררם. מתהפכת, מגלה את הידיים, מצמיחה שיניים, מתפתחת לתפארת אבל בצנעה, בשקט ובעיקר עם עצמה. לפעמים היא קצת מייללת ואני לא עוזבת הכל ורצה אליה. למדתי כבר להבדיל בין בכי של מצוקה לבין בכי של "די, לא בא לי יותר להיות בלול". יהונתן עד גיל שנתיים כמעט שלא בכה, אף פעם  לא היתה לו סיבה. הוא רק היה אומר –קו- ומישהו מאתנו היה מתייצב מולו עם בקבוק שוקו.
–מה- היה הסימן שלי להפסיק הכל ולטוס לעברו ואם להיות ממש כנים, גם בתדירות של החלפת החיתולים נרשמה הרעה בתנאים. יהונתן הוחלף כל שעתיים פונקט. לאיילה מחליפים כשצריך.
עכשיו, אני לא יודעת מהו באמת שביל הזהב. יהונתן כבר בן ש

לוש והוא בכלל לא מוכן לשמוע על להיכנס למיטה בערב, בלי שאחד מאתנו שוכב איתו ומקריא לו מינימום שני סיפורים. איילה, לעומת זאת, מרדימה את עצמה, מעסיקה את עצמה, מחייכת לעצמה ובאופן כללי הופכת לילדה הכי נעימה וטובת מזג שפגשתי בחיי.

ניסיתי לשתף את ט' באמביוולנטיות שלי בנושא:
"הרי גם אני מספר שתיים במשפחה שלי" אמרתי לו, "אני יודעת איך זה להיות זה שנופל בין הכיסאות. אנחנו לעולם לא נהנים מהאקסקלוסיביות הזוהרת שהיתה לאחינו הגדולים. איך אני יכולה לנהוג כך כלפי הבת שלי, מגיע לה שיפסיקו הכל ויתפעלו מקסמה. ועוד אחרי ההיריון החמקמק שהיה לי איתה".
(אפילו בזמן שאני כותבת את השורות האלה, אני שומעת שהיא התעוררה ואני לא עושה סייב ורצה אליה).
"ימים שלמים היא יושבת על הברכיים שלי, מול המחשב ובוהה במסך. כשהיתה בת שבועיים כבר סחבתי אותה איתי לפגישות בתל אביב. לא עשינו איתה קורס שחייה לפעוטות, לא לקחתי אותה לבוקר זורם בדיאדה ואני לא נותנת לה להשתמש בשדיים שלי בתור מוצץ אנושי, כפי שאפשרתי לאח שלה, שרק יהיה בריא. מי יודע אילו חסכים אני יוצרת אצלה, אילו שריטות שלעולם לא יגלידו".
"סיימת"? שאל ט' בלי טיפת אמפתיה.
"תסתכלי עליה. תראי איזו ילדה חייכנית יש לנו. כיף לה, היא צמודה לאמא שלה כל היום, מקבלת חום ומגע אנושי. יש לה גישה ישירה לשדיים שלך. הלוואי עליי. אני צריך להיות רגיש ואטנטיבי כל השבוע וגם אז שום דבר לא בטוח. יהונתן היה מסכן, מה את חושבת,
לא נתת שניה אחת של מנוחה כשהוא היה תינוק. שיגעת אותו עם כל החוגים והסדנאות שלך. טוב לה, תאמיני לי שטוב לה. היא לא צריכה את כל השטויות האלה".
"לא שטויות, גירויים" תיקנתי.
אני לא יודעת מי מאתנו צודק. גם לשים את הילדים מול הטלוויזיה לארבע שעות זאת לא שיטה וט' חושב שכן.
אולי באמת אני יותר מדי טוטאלית ובטוח שיש לי עוד הרבה ללמוד.
אבל בשביל זה עושים ילד שלישי, לא? כדי לפצח איתו את הקוד.