פרופסור נאוה בין צבי (נשואה, שלושה ילדים ושני נכדים) נבחרה להדליק משואה בטקס הממלכתי בהר הרצל בירושלים. פרופסור בן צבי מכהנת כיום כנשיאת "מכללת הדסה" חברת הסגל האקדמי באוניברסיטה העברית, כימאית מצליחה וממייסדות האוניברסיטה הפתוחה.
 
איך הרגשת כשהזמינו אותך להדליק את המשואה?
"כאשר הגברת חנה הכהן, ראש מרכז ההסברה של משרד החינוך, התקשרה אלי בערב פסח והזמינה אותי לחזרה לטקס, אמרתי לה שאני לא יכולה לבוא כי באותו ערב חילקנו תארים. בסופו של דבר הגעתי לחזרה ושם פגשתי נשים נוספות, נפלאות. להדליק משואה זה משהו מיוחד ומרגש עבורי, זה גורם לי להרגיש אחריות עצומה מאחר ואני מייצגת מערכת שלמה של חינוך ותקווה, במיוחד כאישה שבאה מהמדעים הניסויים וכמישהי שעומדת בראש מסגרת שתורמת להשכלה של העם כולו. אני גם מרגישה שזה וכיף שבחרו בי, כמי שגרה שנים כה רבות בירושלים".

על החיים בירושלים
"אני גרה ברחביה, באזור שנבנה בשנות העשרים ע"י עולים מגרמניה, טדי קולק, ראש העיר המופלא, היה שכן שלנו. מהבית שלי אני צופה על חלקים של העיר החדשה כמו מוזיאון ישראל וגבעת רם וגם על חלקים ישנים ועתיקים. בערב יום העצמאות רואים מכאן את הזיקוקים בהר הרצל. אני מאד אוהבת את העיר הזאת, עם המגוון התרבותי הרב ושמחה ש"עליתי" לכאן מת"א בה נולדתי".

מה זה בשבילך להיות ציונית?
"אני ילדה של הארץ הזאת, ילדה של הורים שהגיעו מהגולה הדוויה. נולדתי כאן לאבא שהגיע, בדקות האחרונות, מגרמניה הבוערת ואמא שהגיע מרוסיה של פוגרומים. שניהם הגיעו הנה מאחר והיה ברור להם שמדינת ישראל היא המקום לחיות בו. הנרטיב הציוני משתנה עם השתנות הצבעים והזהות של העולם שאנו חיים בו. אנחנו לא מוכרחים לאהוב זה את זה, אך אני בהחלט מאמינה שאפשר לחיות ביחד ולהיות מחויבים לעתיד טוב יותר טוב. להיות ציוני עבורי פירושו לחיות במדינת ישראל".

על ההשכלה הגבוהה
"אני מאמינה שלעמוד בראש מוסד שמסייע ביצירת עתיד טוב יותר ותורם לכלכלה הוא ביטוי של רוח הציונות. במכללת הדסה לומדים סטודנטים ערבים, חרדים ועולים חדשים. ל-40% מהם העברית אינה שפת אם, אך כ

ולם לומדים בעברית. רוב הסטודנטים, גם במקצועות הטכנולוגים, הם נשים ואני רואה בכך חשיבות מיוחדת. להשכלה הגבוה יש היום להערכתי שני תפקידים: לטפח את מצוינות בקרב אנשים מבריקים שיש ביכולתם להצעיד את העולם קדימה ובמקביל לספק הזדמנות למי שעד כה ההשכלה הגבוהה לא הייתה נגישה עבורו. המטרה  בחינוך היא לגדל בני אדם שידעו לעבוד ביחד, על אף קיומים של מתחים וקונפליקטים. הצלחנו להשריש גישה פרגמאטית זו ביחסי העבודה  המתקיימים במכללה דבר שאני מאד גאה בו". 

על ההתקדמות המקצועית
"אני כימאית, כימיה הייתה תמיד תחום להתעניינות נשית. למדתי ועבדתי קשה אני עדין עובדת קשה. בדרכי היו לי תובנות לאיזה כיווני מחקר לפנות ואיך לחבר מדע עם חינוך. בשנות ה-70 הייתי מאלו שהקימו את "האוניברסיטה הפתוחה". אהבתי להסתכל על הלומד, להבין איך אחרים לומדים, לראות איך אפשר להוביל אנשים מרחוק באמצעות חומרים ללמידה עצמית ולהגיע לאנשים שהלמידה במסגרת הזו היא עבורם הזדמנות שנייה".

איך את רואה את מדינת ישראל בעוד עשר שנים?
"אני מאד מקווה שנשכיל להבין מה אפשר ומה לא. אני מקווה שהנכדים והנינים שלי יישארו כאן. ברור לי שאנחנו צרכים לכבד את מי שנמצא מולנו ולתת כבוד לאחר. מסתבר שעל אף השינויים הטכנולוגים במאה ה-21 אנחנו עדיין נלחמים על אדמה".

מסר לנשים
"אני מאמינה שנשים בעמדות בכירות בפוליטיקה ובכל מקום אחר יכולות להפוך את העולם לטוב יותר. אנחנו יותר אינטואיטיביות ורואות את העולם מתוך הסתכלות יותר רחבה. אני מאמינה שנוכחות של נשים תשנה את המבנה החברתי, כי נשים מביאות איתן אמפתיה ומנהלות מוסדות כמו משק בית מתוך אחריות, מחויבות וגישה "אימהית", גם אם הן לא אמהות בפועל. יש ביכולתן להכיל קוטביות ולקחת אחריות מתוך התחשבות בקונפליקטים ובגורמים שונים. כמנהלת אני רואה את עצמי כאימא של המוסד שאני עומדת בראשו".

ספר מומלץ
"ספריו של האדריכל וחוקר ירושלים דוד קרויאנקר".