מרים דגן, מנהלת מרכז נועה /נוהא לנשים וללימודי מגדר בגבעת חביבה, מנחה סדנאות העצמה לנשים למעלה משמונה שנים, החלה, לפני כשנתיים, להעביר הרצאות וסדנאות שעוסקות ביחסי אמהות בנות.
דגן עלתה לארץ מצרפת לפני למעלה מעשרים שנה ויש לה תואר שני במתימטיקה. למקצוע זה היא הגיעה בעקבות אהבת נעורים למורה למתימטיקה שלה החתיך והשרמנטי שלימד אותה בתיכון. מתוך רצון להרשים אותו גילתה שהתחום קל לה והמשיכה ללימודים באוניברסיטה.
כשהגיעה לארץ הגיעה למסקנה שאין לה סיפוק אישי ורגשי מהמקצוע בו בחרה ולכן פנתה לאפיקים נוספים. בין השאר למדה רפואה אלטרנטיבית ובשנים האחרונות היא עוסקת גם בהנחיית קבוצות.
דגן חייה בזוגיות שנייה עם בן זוגה ובנם הפעוט ולה שלושה ילדים נוספים: בת וזוג תאומים.
איך הגעת לעיסוק באמהות ובנות?
לקראת הלידה האחרונה שלי שהייתה בגיל מבוגר יחסית, בסוף שנות הארבעים שלי, דיברתי הרבה עם אימי שספרה לי איך היה לה ההריון איתי. מתוך הסיפורים שלה התבהרו לי היחסים ביננו וראיתי עד כמה יחסים אלו השפיעו על מערכת היחסים שלי עם בנותיי, תהליך שהיה עמוק ומורכב מבחינה רגשית. התחלתי לראות שהיחסים שלנו עם האמא משפיעים על תפקודנו כאמהות.
יחסים בין האמהות לבנות הם זוגיות שלא ניתנת להפרדה. בעוד שמערכות יחסים זוגיות מטופלות במקומות רבים, לזוגיות מיוחדת זו אין בד"כ כתובת שמאפשרת לטפל בה.
איך מתפתחת ה"זוגיות" בין אם לבת?
על פי התיאוריה הפמיניסטית כולנו, בנים ובנות, נולדים ומתחילים את התפתחותנו כבנות. ההסבר לכך הוא שבשלבים הראשונים של חיינו יש סימביוזה מוחלטת עם האם. בערך בגיל שנתיים-שלוש הבנים מגלים שהם שונים, יש להם פין. זהו גיל ההתבגרות הראשון שמנתק את החיבור הסימביוטי בין בן לאם. הבנות לעומת זאת מגלות שהן כמו האם.
רק בגיל ההתבגרות בנות מתחילות בתהליך ההפרדה ובפיתוח זהות משל עצמן. הן מבינות שהן צריכות להיפרד וכדי להיפרד יש לדחות את האם, תהליך שכרוך ברגשות של כאב, כעס ואשמה.
על הנצחת הדיכוי
ברוב החברות לנשים יש תפקיד לשמור על הסדר החברתי הקיים, כך שמה שקורה זה שנשים מחנכות נשים אחרות להקטין את עצמן, לדכא את רגשותיהן, לא להתלבש בצורה שתראה פרובוקטיבית. אם הבת עושה משהו לא מקובל חברתית באופן אוטומטי מאשימים את האם, "איך גי
דלת אותה להיות ככה", ואז זה הופך את האם למי שנכשלה בתפקידה.
האם מצידה נמצאת בקונפליקט עם עצמה מאחר והיא רוצה להיות בצד של הבת, לתמוך בה ולא לדכא אותה, לעזור לה להשיג דברים שהיא עצמה ויתרה עליהם. יש כאן אמביוולנטיות שאי אפשר למעשה לפתור.
על אשמת האמהות
אמהות תמיד מרגישות אשמות ולרוב הן אינן רוצות להיות כמו האימא שלהן. האמהות נתונות מצד אחד לביקורת של החברה שמאשימה אותן על האופן שבו הן גידלו את בנותיהן ומצד שני הבנות שלהן מאשימות אותן על האופן שבו הן גידלו אותן.
את נתקלת בזה ביום יום?
אחותי למשל, נהגה להתייעץ איתי בנוגע לגידול הילדים שלה ואני נהגתי לומר לה שתפעל לפי תחושות הבטן שלה, שתעשה מה שנראה לה נכון גם אם זה לא תואם את מה שכתוב בספרים. יש היום כל כך הרבה פורומים, קורסים וספרי הדרכה על גידול ילדים ובסופו של דבר אנחנו צריכות לדעת לסמוך על עצמנו.
איך זה מתבטא ביחסים עם הבת שלך
הבת שלי למדה בבית ספר לאומנויות ובאחת השיחות בננו היא האשימה אותי שלא הכרחתי אותה ללכת לחוגים לאומנות. אני עדיין חושבת שלא הייתי צריכה להכריח אותה ללכת לחוגים בניגוד לרצונה. אנחנו מדברות על זה ונותנות ביטוי למחלוקת. ככל שיש יותר לגיטימציה ופתיחות ביחסים אפשר לבטא ולהשלים עם רגשות של כעס ותסכול כחלק אינטגראלי מהיחסים וגם קל יותר לבטא אהבה וחום.
על סדנת יחסי אמהות בנוות
בסדנא משתתפות זוגות של אמהות ובנות. לכל אחת יש הזדמנות לבחון את עצמה מבעד לפריזמה של יחסי אם ובת, עד כמה היא מנסה להיות שונה מאמה, עד כמה היא דומה לה, איך היא תופסת את האמהות שלה, איזה רגשות מתעוררים בה. בחלק מהמפגשים משתתפות רק האמהות או רק הבנות. הדיאלוג בין המשתתפות מאפשר ראיה רחבה של היחסים, פתיחה והזדמנות לעלות לפני השטח כעסים ותסכולים, ציפיות ורצונות, שלא תמיד קל להעלות בשיחה ישירה פנים אל פנים מחוץ למסגרת מוגנת. אנחנו יוצרות בסדנא מרחב תומך שמאפשר דיאלוג אותנטי.
ספר מומלץ
אני ממליצה על ספרה של הפסיכולוגית קלינית ד"ר ענת פלגי-הקר מאי-מהות לאימהות חיפוש פסיכואנליטי אחר האם כסובייקט.