הספירה לאחור כבר מגיעה לקיצה. תאריך הלידה המשוער שלי הוא בעוד יומיים ובינתיים התינוקת לא מגלה שום כוונות להצטרף אלינו, צרכני החמצן האורבני.
בינתיים אני ממשיכה להתהלך לי באלגנטיות של פילה מעוברת ממקום למקום, ומקדישה את ימי לחיפוש אחר משהו מתוק. כן, כן, אני דנה, שאכלתי קינואה ורימונים הרבה לפני שהם הפכו לדבר הכי חם אחרי נינט, ושתמיד הקפדתי שכל מה שנכנס אליי למטבח יהיה ירוק או מחיטה מלאה, מבלה את זמני במחשבות על ארטיקים, עוגות והכי חשוב, מתי כבר אוכל ללכת לישון.
אז אתמול, אחר הצוהריים, כשט' הלך להביא את יהונתן מהגן, התקשרתי אליו לנייד וביקשתי שיעצור בדרך ויקנה לי ארטיק שוקולד.
"איזה ארטיק שוקולד את רוצה?" הוא שאל בקול רועד. מסתבר שכבר כמה חודשים שהוא מסתובב עם תחושה שכל מה שהוא עושה, לא מספיק טוב בשבילי. אם הוא חותך סלט לארוחת ערב, אני מתלוננת למה הוא לא הוציא את הירוק מהעגבניות. אם הוא מסדר את הבית, אני מוצאת ליקויים וערמות של כביסה לא מקופלת. אני לא עושה את זה מתוך רוע או פולניות, אני פשוט חושבת שכששוטפים כלים, צריך גם לפנות את שאריות הלכלוך מהכיור, אחרת זה לא נקרא שהכיור נקי, וזה שאף פעם לא הערתי לו על זה בעבר, לא אומר שזה לא הפריע לי, וזה לא קשור לזה שאני בהיריון!
אז אתמול אחרי שסיימתי למנות את כל הסיבות, למה זה כל כך חשוב שזה יהיה ארטיק מגנום שוקולד ולא וניל, ניתקתי את הטלפון וחיכיתי בבית בחוסר סבלנות. דמיינתי את עצמי יושבת עם טיי- טיי (שם החיבה הרשמי של יהונתן) בגינה, הוא גם הארטיק שלו ואני עם שלי, שנינו יושבים לנו ומשוחחים על מה היה בגן היום, מי הרביץ למי, מי דחף את מי.
אני אנסה לדרבן אותו לספר לי איך הוא מרגיש בגן ועם מי הוא הכי אוהב לשחק, והוא בתמורה יספר לי בפרטי פרטים על כל המכוניות שהוא ראה על הכביש בדרך הביתה, כשלפתע זה היכה בי, בכלל לא בא לי ארטיק, מתחשק לי דווקא תפוצ'יפס! מיד הרמתי טלפון לט' ואמרתי לו שיקבל ביטול, וירשום לפניו הזמנה החדשה.
הוא מצדו לא ניס
ה להתווכח איתי או להבין איך הראש שלי עובד. הוא פשוט הבין שהדרך היחידה לצאת מזה בשלום זה להביא לי גם וגם.
עכשיו שתבינו, במהלך ההיריון הזה עליתי בסך הכל עשרה קילו, מה שנחשב לעלייה מתונה וסטנדרטית, אפילו בעיני הרופא הספרטני (והאלוהי) שלי.
כל הזמן הזה התגאיתי בעצמי על שהסטטיסטיקה לגבי נשים בשמירת הריון, לא חלה עלי. מודעים לסטטיסטיקה הזאת, שלפיה נשים בשמירת הריון עולות שלושים קילו?
אז אני בחרתי ליהנות מהמחמאות שקיבלתי על איזה הריון יפה יש לי ואיך שמאחורה בכלל לא רואים שאני בהריון (דההה...הבטן מקדימה) והשתדלתי לחשוב פעמיים לפני שאני מחממת את התנור ל-180 מעלות ובודקת אם יש תמצית וניל בבית.
אלא שכאמור, בשבוע האחרון התחלתי להשלים חסכים והפכתי לגרגרנית מגעילה.
עכשיו, יכול להיות שזה תהליך פיזיולוגי שלא בהכרח תלוי בי (למרות שאפילו אני כבר לא קונה את זה), אבל יכול גם להיות שלא.
הנקודה היא שאתמול, אחרי שחיסלתי צ'יפס וארטיק, הרגשתי שמיציתי את כל מה שהיה ליום הזה להציע לי, ואין לי סיבה להמשיך לסחוב.
לא עניין אותי מה קורה בחדשות, לא עניין אותי מה קורה בבית, כל מה שרציתי היה להיכנס למיטה ולשקוע בחלומות מתוקים מקצפת. העובדה שהשעה היתה רק שש וחצי בערב, לא נראתה לי רלוונטית ואפילו הצלחתי לשכנע את שני הגברים שלי להצטרף אלי למסע מרתק עם דאלי הקטן (אגב, ספר ילדים משגע ומומלץ בחום).
בין הדמדומים שמעתי את יהונתן מבקש מט' שיביא לו שוקו ונדמה היה לי ששמעתי גם את עצמי. ט' אמר משהו על זה שטוב שאני לא צריכה לנהוג הביתה, כי רמת הסוכר בדם שלי מסוכנת לציבור.
בבוקר, כשהתעוררנו, הרגשתי רעננה ומוכנה ליום נוסף של זלילות, בלי שום נקיפות מצפון ושום זכר לחינגות של אתמול. רק מאיפה הגיעו כל עטיפות הקרמבואים האלה לשידת הלילה שלי, את זה אני ממש לא מבינה.