|
g=HE>תמיד התבלטתי בבגדיי המקוריים. הייתי חייבת להיות יוצאת דופן. אם לא, לא נשמתי. אז הסתובבתי עם אוברול סטרפלס שחור בסגנון מרוקאי ונעלי אולסטאר זהובות ועם שמלות שהפתח שלהן הגיע עד לישבן ועם חלק עליון של חליפת קראטה בגיל שלאמא שלי עוד היה מה לומר בנושא והיא כמעט קבלה התקפת לב. ובכלל, מריבות גיל הנעורים שלי עם אמא היו תמיד על בגדים. כל מה שלא אמרנו, התנקז אל תוך טעמי הלבוש השונים. את המריבה על מכנסי הדיפטין החומות-כתמתמות בגיל 16 שמעו כל דיירי השכונה ... השכונה הנפלאה בה חזרתי להתגורר ובה צבעתי את ביתי מבחוץ בצהוב לימון שמח ובוהק.
g=HE>כשאני יוצאת מן הבית הצהוב הזה, כולי עטופה בכתום ובורוד (צבעי האלה כמובן...) אני כל כך מאושרת שאני לא יכולה בלי זה, ללא ההבעה הצבעונית של כל גווני הגוונים שלי, אלא שמסתתר כאן משהו עמוק יותר הקשור ללקיחת מקום ואף יותר מזה, לפחד קמאי עתיק.
g=HE>
g=HE>לפני למעלה מעשור במהלך סדנא בה השתתפתי, שמה לב המנחה לכך שכל פעם אני מגיעה עם בגד "מפוצץ" אחר. היו רק נשים בסדנא, אז זה לא היה ממש לצרכי פיתוי או סקסיות, אבל גם כשבכלל לא היה לי נוח, הייתי צריכה "להפגיז"....
g=HE>
g=HE>מורתי החכמה שמה לב לכך והטילה עלי משימה, להגיע באפור למפגשים הבאים. האמת היא שהיא קלטה אותי אבל לא עד הסוף כי האפור לא היה לי קשה בכלל. שוב הייתי במרכז תשומת הלב, כולן הסתכלו עם אלו בגדים אפורים ומסמורטטים הגעתי ושוב הייתי מיוחדת ויחידה...
g=HE>
g=HE>להיות מיוחדת אין לי בעיה. אני כזו...:) אבל להיות כמו כולם... ואוואוווואוו איזה שיעור קשה....
g=HE>מה שהכי קשה לי עד כדי מצב של אי ספיקה זה ללבוש מדים/תלבושת אחידה, משהו שהוא כמו כולם...
g=HE>
g=HE>מתחת לתלבושת האחידה בתיכון תמיד כיכבו אצלי תכשיטים שצעקו את עצמם למרחוק, בצבא, התנחמתי בכך שבכל זאת, יש פחות כחולים מירוקים אבל הנשימה שלי נעצרה לגמרי כשעבדתי בהיכל התרבות בכפר סבא, כדיילת שמובילה את המבקרים אל כיסאותיהם שבאולם. לבשנו חצאית סגולה, חולצה כתומה וצעיף הדוק סגול ואני חשבתי שאני מתה. לא יכולתי. למרות שהייתי משוגעת על תיאטרון ויכולתי לצפות כך בהצגות בחינם, עזבתי את העבודה כי נחנקתי מהבגד.
g=HE>
g=HE>מאז לא לבשתי מדים מסוג כלשהוא ומרבית שנות חיי הבוגרים אני גם עצמאית וגם עובדת בבית וחלק מהחופש זה להתלבש איך שבא לי ועל פי מצב רוחי האמיתי.
g=HE>
במהלך השנים לא נתתי את דעתי במיוחד לנושא הבגדים. פעם כתבתי אגדה למישהי על הקשר בין בגדים לבגידה וזהו. לאחרונה, נושא הבגדים צץ ועולה בחיי מכל עבר כשגולת הכותרת, הוא קשר שנוצר ביני לבין צ'אי, בוטיק לבגדים יד שניה ברעננה, עבורה יצרתי במיוחד סדנא מד-לי-קה ושמה: הבגד ואת.
g=HE>
g=HE>מה קורה כאן? שאלתי את עצמי. מה היקום רוצה לומר לי או יותר נכון, מה אני מספרת לעצמי באמצעות היקום? עם מה בתוכי אני מוכנה עכשיו להיפגש?
g=HE>
g=HE>עצמתי את עיניי על מנת לצלול פנימה ואז הבנתי...
g=HE>במוחי עלתה התקופה בה שימשתי כסדרנית סגולה-כתומה ומיד הציפו את תודעתי תמונות מן השואה. היהודים, כולם זהים בלבושם. כולם אפורים בלבושם ובעורם. לכולם חליפות פסים מאשימות שלפעמים, פס אחד מסמן את כל רוחבו של גופם. כולם עומדים למות. בשבילי, להתלבש באופן זהה לאחר זה להיות במחנה ריכוז, פלא שאני לא נושמת?
g=HE>
g=HE>מה שמעניין הוא שאמי היקרה, ניצולת השואה ואני רבנו על אותו דבר, מתוך אותו פחד, רק שבצורות הפוכות לחלוטין. אמי היתה נתקפת אמוק בשל המיוחדות שלי. אל תבלטי. אל תבלטי מדי. זה לא טוב. זה מושך תשומת לב. בגלל שהיהודים בלטו בשטח עם התלבושת השחורה ויוצאת הדופן שלהם, זיהו אותם ומצאו אותם בקלות. אל תבלטי היתה מתחננת בפניי...
g=HE>
g=HE>מדהים, לא? מה מסתתר מאחורי מריבה על בגד ועד כמה היא ואני זהות בחרדתנו, רק שמצאנו להן מלבוש אחר.... אמא יקרה שלי, כמה אני אוהבת אותך...
g=HE>
אין ספק שהקשר בין אדם והבגד שלו ואולי בעיקר אשה והבגד שלה הוא ההיפך מסתמי. בקשי מאשה שרגילה לצאת מן הבית רק כשהיא "טיפ טופ", להתהלך כקבצנית ברחוב. בשבילה, אם היא מזוהה לחלוטין עם חיצוניותה, בקשה כזו כמוה כהתאבדות, כפי שמדים היוו גזירת מוות עבורי. אז ניתן ללמוד על עצמנו מלללאאאא מהאופן שבו אנחנו מתלבשות אבל עיקר העיקרים, כדאי שנחגוג ונשתעשע ולשם כך, יצרתי את הבגד ואת, באות?
|