אני לא זוכרת אם סיפרתי לכם, אבל לפני כמה חודשים הייתי אמורה לעבור איזה ניתוח קטן במערות האף. לא משהו מסובך, חצי שעת עבודה לרופא המנתח, תמורת תשלום ששווה לחודשיים עבודה שלי כמובן.
הוא רק ביקש, אם לא קשה לי, לעשות לפני כן בדיקת הריון כדי לוודא שאני לא, כי לא מנתחים נשים בהריון, אלא אם זה ניתוח מציל חיים.
אז קניתי את מקל הקסמים, חיכיתי עד הבוקר ולמחרת בבוקר עשיתי פיפי כמו ילדה טובה ושלוש דקות אחרי זה גיליתי שאין ניתוח!
מיותר לציין מה גדולה היתה השמחה בבית לאור ההתפתחויות החדשות.

קראתי לט' ואמרתי לו "תראה". הוא הסתכל על המקל, הסתכל עלי, הסתכל שוב על המקל ולא הבין כלום.
"זה אומר שאני בהריון, טיפשון" קראתי בשמחה, "יהיה לנו עוד תינוק"!
קפצנו, צהלנו, התחבקנו והתנשקנו, אחר כך יהונתן ואני צרפנו גם את ט' לחגיגה והיינו באופוריה כל הבוקר. כבר הרבה זמן אנחנו מרגישים כמיהה גדולה לילד שני. אח או אחות קטנים ליהונתנתיל'ה שלנו, שיהיה לו עם מי לשחק ולגדול. אבל השמחה שלי היתה משולשת כי גם יהיו לי עוד בן או בת, גם הניתוח שלי נדחה עד להודעה חדשה וגם זכרתי את היחס המועדף שזכיתי לו בהריון הראשון והתגעגעתי כבר לכל הפינוקים וההנחות.
מהר מאוד גיליתי שהריון שני זה לא הריון ראשון ואין בכלל מה להשוות.

מעבר להבדלים הפיזיים, כמו העובדה שההריון הראשון שלי עבר כמעט בלי להרגיש, עם מעט מאוד בחילות ואי נוחות, בעוד שההריון הנוכחי מתחיל להסתמן כסיוט אחד ארוך, כאשר כל בוקר אני מבלה עם הראש באסלה, עד שיוצאת לי הנשמה ואת שאר היום אני מעבירה עם צרבות ותחושת עייפות בלתי מובנת, בהתחשב בעובדה שכל ערב אני נרדמת יחד עם יהונתן (בן השנתיים) ולפעמים אפילו לפניו. הרי שגם היחס של הסביבה המיידית שלי כלפי השתנה פתאום. אני זוכרת היטב איך פעם, בסיבוב הקודם, ט' ואני שכבנו במיטה, ובאחת עשרה בלילה פתאום אמרתי שנורא

מתחשק לי מיץ אשכוליות. לפני שהספקתי למצמץ, ט' כבר סיים לנעול נעליים. היום כשאנחנו לאכול בחוץ כי נורא מתחשק לי מרק חמוץ-חריף, איך שהוא זה תמיד נגמר בחומוס!

בהריון הראשון, כשנחתה עליי עייפות בשעות אחר הצוהריים, הייתי נשכבת לי על הספה עם הרגליים למעלה ופשוט נחה. עכשיו כשאני מרגישה עייפות אחר הצוהריים, אני אומרת ליהונתן שאמא עייפה ורוצה לנוח, והוא מביט בי עם העיניים הגדולות והיפות שלו, מחייך ואומר: "לא לנוח, לגן שעשועים"! רוצים עוד? כשהתחלתי לפתח לי את המנהג הבולימי הזה של הקאות בוקר, ט' היה עומד מאחורי הדלת, מנסה לברר עם אני בסדר ומגיש לי כל כוס מים כשיצאתי. היום הוא עומד מאחורי הדלת ומנסה לברר אם זה ייקח עוד הרבה זמן, כי הוא כבר מאחר לעבודה!

גם בעבודה אגב, אף אחד לא מתרשם מהתהפוכות ההורמונליות שאני עוברת. היות שאני נמתחת לגובה של מאה ושמונים סנטימטרים, הבטן שלי מבוששת לצאת ואף אחד לא מאמין לי שאני באמת בהריון. הם חושבים שאני סתם מצוברחת, כי עליתי קצת במשקל.

אבל אם לומר את האמת, גם אני השתניתי. בפעם הקודמת חשבתי, דיברתי והתעסקתי רק בהריון. כל מי ששאל אותי באיזה חודש אני, מיד קיבל פלט מדויק של מספק השבועות, הימים והשעות של ההריון. היום כששואלים אותי באיזה שבוע אני, אני מתחילה לעשות חישובים ולא מצליחה לתת תשובה מדויקת.

היתרון בגישה הנונ-שאלאנטית הזו הוא שככל שמתעסקים בזה פחות, זה עובר יותר מהר. החיסרון, כאמור הוא שאני כבר לא מלכה לתשעה חודשים. אבל בעצם במחשבה שניה, אם אי פעם היה לי סיכוי להיות המלכה בבית, זה הצ'אנס האחרון שלי, כי בעוד חמישה חודשים תגיעה הנסיכה ותדרוש לרשת ממני את הכתר. אני מצדי אתן לה אותו בשמחה, רק שתבוא כבר ושתהיה בריאה ושלמה.