איני יודעת לכמה בתי-קפה חדרנו ביום הקפוא ההוא ברמאללה.
"נברח מן הכפור."
ברחנו.
נפשו, שנרמסה ברגלי חברים ומקומות, מילאה אותי, התעטפתי בצל מעילו, דוהר אל בית-הקפה הקרוב ביותר שיסכים להכניס אותנו.
עקורים... זרותנו טובעת בכאב ובזעם, ובעיר שלנו!!!
רחובות ופנים שאני לא מכירה הלמו בפניי, שלבשו כפור.
נתנו את עינינו בכוס הבדידות. נשימותינו הכבדות הביטו בנו מתוך קנקני הקפה, מיץ התפוחים, המים...  מה לא שתינו באותו היום?! הרחובות נאנקו בכאבנו.
– כמה בתי-קפה עברנו?!
– לא זוכר.
– היו חמישה?!
– "הלוואי שהיה לנו בית!"
– "הלוואי שהיה לנו בית!"
– "די לי במחצלת של קש", "די לי בךָ."
המיטה הייתה גדולה, בארמון לא לנו... והחלונות גדולים. נשקפים אל שמים מלאים בכוכבים, ושורות של אורות רחוקים, שם... שאאאאאם, במולדת שדודה... במרחק הינד עפעף מן הכפור שלנו.

מולדת שהפכה לנו לקוף המחט.

שם נכרך הקור סביב שנינו. רגלינו נשמו כאב. האדמה המעופשת נשפה אבק על גופותינו, אך נפשותינו שמו את מבטחן בנשימות הכבדות שתמסנה את הקרח, הקרח שביקש לכבות בנו את הלהבה... ויצא בפחי-נפש.
אלמלא ידיו העצומות, שלפתו את השלווה בצווארה, הייתי שופכת את קרביי לפניו.
ואלמלא ידיי הקטנות ועיניי המפיקות אהבה היה שופך את קרביו לפניי.
"אין שום זית, אין בצל, אין לחם שיפאר את הארמון הזה."
בארמון שאינו הולם אותנו... זינקנו אל חדר שיחסה על זוג נאהבים נמלטים מפני פנים חטטניות.
מתחת לשמיכה חשתי בנשימות אחרות יחד אִתנו, בעורות שאינם הולמים אותנו, הרגשתי עיניים מציצות בי מתוך השמיכה, כל מיני דברים עוקצים אותי, אתה רואה כמה מים ספגה השמיכה לפנינו?
פתאום הרגשתי משהו טמא, טמא, ובאורח מוזר הקאתי את נשמתי.
דימום מסוג אחר, שאנשים רגילים לא מכירים.
"מותק, מחר את צריכה לעשות בדיקה."
"אל תדאג, אני יודעת מה המצב שלי הכי טוב. המקום, המקום... אוי, איזה מקום!! אני מיטהרת בדרכי שלי, הנפש שלי ממיסה את עצמה, מסלקת את המים המעופשים החוצה."
התכרבלתי בתוכו כמו ילדה, הבטתי לתוך עיניו... והרגשתי בחבל של כאב שנמתח למן שעת הלידה ועד לחדר הזה.
בלעתי את לבי. בלענו את לבנו.
לא סבלנו את המקום המתרחב, את זרותו הנפרשת על נפשותינו.
אז השלכנו, עם שביב האור הראשון,  את לבותינו החוצה.
כאילו נמלטים מפני החוק. הסתננו עם שחר. ועזבנו את הארמון.
"הלוואי שהיה לנו בית?!" אבל לנו אין בית. ושאאאאאם.
הרחובות החלו לנשום אותנו, להיאנח תחתינו... להוביל אותנו לחופה.
גם העיר מובילה את עצמה לחופה, בעזרת תמונות, בתי-מסחר. מנסה להתייפות למרות שנאנסה, אולי ירצו בה מאהביה. ראיתי שמלת כלה לבנה. התביישתי ממנה. כמה רציתי ללבוש אותה ולעוף למרומים... תמימותי הייתה דוקרת יותר מהקור.
הקור מתגרה בנו יותר מדי. מכרסם בעצמותינו, זומם לגזול מאִתנו בסתר את העונג.
"נלך אל בית-קפה אחר."
לבית-הקפה קוראים "אלח'ימה", "האוהל". לא ידעתי אם נקרא כך מפני שהוא מסוכך באהבה על המבקרים בו, או מפני שנעים להיזכר באוהליו הדלים של עם, שמייפה את ימי דלותו כדי לתת להם צורה?!
"כמה זמן נישאר באלח'ימה?!" "לא נישאר זמן רב."
מצחו היה יפה מן העיר. ודבריו היו יפים אף יותר. ועיניו היו היפות ביותר.
איך זה שיופיו שוכן מחוצה לי, איך הוא מרומם אותי אל שמים זרים, איך זה שרקמתו שוכנת מחוץ לצלעותיי, לאיזו עיר יברח?
אבל העיר... היא עדיין המקום, ואני טפילה למקום.
העיר הזו מסוגלת למחוק אותי ממנה... מן המאפרות שלה... הרחובות שלה... בתי-הקפה שלה, אילו רצתה... אילו רצה... אילו רצה... אילו רצה...
אנחנו הולכים יחד. והוא נועץ עיניים סקרניות.
קדימה, הולכים.
"למה?"
"ההוא עם העיניים הגדולות מביט בך. בנו?"
"יכול להיות שזו קנאה? או חשדנות קטלנית? ממי ברח, ומדוע פחד ממבטיו, והאם הפכתי לנתח בשר, טרף לבעל העיניים הגדולות?!!"
שתקתי במורת-רוח. "בטוח הוא ישתנה, בטוח" שכנעתי את עצמי.
עברנו, על אנחותינו, אל בית-קפה אחר.
"בבית-הקפה הזה היא ישבה. כן, היא... היא הייתה יושבת כאן, ואני שם, כאן הנחתי ורד בשבילה," אמר והצביע על ורד ששכן באותיותיו.
– "כן," עניתי.
– "היא אהבה ורדים."
– "כן."
– "דבריה היו רכים."
– "כן."
– "היא הייתה ורד הנפש."
– "כן."
– היא... היא... היא... שלא תעיזי להתקרב, את לא משתווה לאישה שבחרה להתמסר לרוחו הפרועה? היא רובצ

ת בדמיונו ולא תמוש. לך אין זכות... אין זכות לעבור באוויר שבינה ובינו... אין זכות להשמיע קול... אין זכות לאחות אף אחד מן הבקיעים שבשלוותו.
אין לך זכות.
אהבי אותו בשקט! אהבי אותו עד מוות!
אהבי אותו... אַת... אשת הצל, על הסף... לא תקבלי את שמו... לא את ציוריו... ולא את מִלותיו... אין לך זכות. היא זו שתקבל את הניירות שלו... היא... אותה רוח-רפאים אפלה... היא הזכאית לשמו, לציוריו, לניירותיו.
אהבי אותו מרחוק... מבעד לקו הירוק המצית אש מתחת לכפות רגלייך... אהבי אותו מבעד לשחר המפציע בעינייך... מבעד לניצוצות החלום שבתאוותייך... הערים לא יכלו לך. לרקום בך חוטים נסתרים, מסתורין טמירים... מוצפנים בכתב-סתר על מצחך.
שיהיה.
אהבי אותו, גחלת השורפת את הלשון. או רוח קלה המרפאת אותה, אבל אל תעברי את הגבול?! השד הכחול חוצץ ביניכם, כמו פסיק המפריד בין משפט למשפט.

עיניי כמעט יוצאות מחוריהן, אבל אני נותנת אותן בקנקני-קפה ומים.
בשיא הקור הפך הכאב שהוא מסב לפגיון, חותך את הברזל הקר של המקום. חום נשימותיי אינו מוסיף דבר.
פניו השקיפו עליי, נושאות כנפי ציפור צבעוניות, עיניו העייפות נושאות עמן מרחקים, וסיפורים חצויים וחרחורי גסיסה שנפלו על ריסי הדמיון. יגונו כילה את שארית כוחי, הקיז את דמי, הרגשתי את לבי בוכה, צינתו של הזעם הפכה אותו לקופסה של פח ולא יותר.
לצִדו גיליתי בפעם הראשונה שגבי כפוף.
זאת אני? אני לא מאמינה. אני נשענת על חלום שהענקתי לו את עורי? עוד נותרה בי לחלוחית של חיים? אליו אני לוחשת נשימה אחרונה? בקרוב יעזוב אותי. הוא זה שהצליח לנתק את חבלי הלהבה, לכבות את אש הגאווה. זו הגאווה שחסמה את דרכם של הפולשים לארץ. זו הגאווה שלי. ולכן נכפף גבה, היא בגדה בי. האם אני היא האישה הזו, שפתאום התכופפה?
ומי זו? האישה הזו של הוורד?
הצמדתי אליו את ריסיי עד שהתעוורתי.
"האם הוא שבוי בעברו, כמו עמים מובסים שנדרו לגווע כאסיריה של תהילה מזויפת, מאובקת? והאם גם  החלום שלי יהפוך פתאום לאלה שהתבוססו בייסורי העבר עד שנעלמו?!"
כאב השפלות ננעץ בי, ואני התמכרתי אליו. "גם אני אהיה דומה לאומות שנחנטו בין קפלי התכריכים השחורים עד שנכפפה קומתן?.. מי זו האישה הזאת?"

"האם חשת בחמימות?" הפתיע אותי במעופי.
"כן."
"כאן הייתי מתבודד, חיפשתי אותה אחרי שנות הגלות. עד שפגשתי אותה, המקום הזה חיבק אותנו, עמדתי על פי תהום, לא גן עדן, על הסף, בא הזמן ליפול, או לגיהינום... או לגיהינום", אמר. בית-הקפה "אלאסיל", "השורשים", נאנח גם הוא מרוב הכפור שבתקוותיי. אני שופכת את פניי לתוך הלימונדה.
"כמה שאני אוהבת אותך. עפר פרוע שלי, טובל בנשימותיהם הכבדות של חרוזי שיר, ייסוריו של הילד המחפש אחר שורשיו היגעים, לך פלוש אל כל הערים וחזור לאחות את פצעיך על חזי, אני האדמה שבה תשתול את ורדיך, את הצבר שלך, שהמתינו עד שאשוב ואופיע."
טמנתי את פניי בכוס כדי שלא יראה כיצד נקרעת נפשי לגזרים בעוד הוא שוקע בזיכרונותיו עם האישה הזו, שאותה אני מכירה יותר מאשר את עצמי. ההיא שלא הבינה את אותיותיו.
על הגדר אמר לי, "היא לא הבינה את האותיות שלי."
"מי יודע? ואתה תבין את האותיות שלי?" הרהרתי בדרכי לפשוט את מעילו.
כשאני נכנסת אליו, ממהרת לפגישה, רודה בי הזמן ומקיז את כוחותיי.
כשאני יוצאת ממנו, על סף הנשימות הכבדות בין הכאן והשם, הוא מחייך ומנופף בידיו. אני עוברת את המחסום. הקו הירוק נמס מבעד לחיילים ומבעד לעיניי המשתוקקות, אבל הנשימות הכבדות מקוטעות שלי כבר שככו, שאאאאאם. היכן שיריעותיו, שעטפו אותי, השתכנו בי כשחר הפורץ מתוך עיניו.

____________________________
מערבית: יותם בנשלום

הסיפור פורסם בכתב-העת "הכיוון מזרח". גיליון מס' 11 לקרוא כאישה מזרחית
"הכיוון מזרח" הוא כתב-העת לספרות ולתרבות הקיים משנת 2000 והוא יוצא לאור בבימת קדם – תיאטרון, הוצאת ספרים וכתב-עת.
לצד שירה, ספרות ואמנות "הכיוון מזרח" עוסק בשאלות של רב-תרבותיות ושל זהות מזרחית וישראלית, זאת על-מנת להרחיב את הבסיס עליו התרבות שלנו, כאן במזרח התיכון, מושתתת.
כתב העת יוצא לאור פעמיים בשנה.
עורך ראשי: יצחק גורמזאנו גורן
עורכות: דליה מרקוביץ' וקציעה עלון
עורכים נכנסים: מתי שמואלוף ובת-שחר גורפינקל