לפני יום העצמאות ה-57 למדינת ישראל, הלכה לעולמה אחת הלוחמות הנועזות למען קוממיות ישראל, לוחמת האצ"ל דבורה נחושתן (קלפוס) ז"ל, והובאה למנוחות בירושלים. כבת 80 היתה. מכון ז'בוטינסקי שיגר מכתב תנחומים לבעלה, הח"כ לשעבר עו"ד יעקב נחושתן, לשני הבנים והנכדים, ובו תוארה דבורה, על פי פסוקו הנודע של ז'בוטינסקי, כ"אשה ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי".

דבורה, ילידת תל-אביב, הצטרפה לאצ"ל ב-1939, עברה קורס מדריכות נוער וקורס "סגנים", השתתפה בפעולת החרמת אריגים ממחסני הממשלה הבריטים ב-1944. במאי 1945 נטלה חלק בפעולת פיצוץ צינור הנפט ליד קריית חרושת ובה נכוותה ברגלה. היתה קשרית של חבר המפקדה בצלאל עמיצור ומאסירות בית לחם - שפוטה ל-15 שנות מאסר. 
בדצמבר 1947, כמה ימים לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, היתה דבורה ממנהיגות המרד בכלא, בדרישה להעביר את האסירות היהודיות לאזור היהודי.הן אכן הועברו לעתלית.
דבורה לא הסתפקה בכך. היא לא שקטה על שמריה, והצליחה לברוח מן המעצר, יחד עם חברתה יהודית בן-אמיתי, כפי שסיפרה בעדותה הנרחבת שהתפרסמה בספר: "כך ברחנו לחזית", בעריכת אנשל שפילמן ז"ל.

במכון ז'בוטינסקי שמורה עדות אישית של דבורה נחושתן, על המאבק האלים שניהלה עם חברותיה בכלא בית-לחם בחג השבועות תש"ז (מאי 1947), ואנו מביאים אותו בזה כלשונו, בפירסום ראשון. וכך מספרת דבורה במכתב ששיגרה למכון:
"על פי תקנות בתי הסוהר של ממשלת המנדאט, היו האסירות (השפוטות) זכאיות לביקור של שני מבקרים בלבד פעם בחודשיים. בימי חג הן היו זכאיות לביקור של בני משפחה וגם לשאינם בני משפחה, ללא הגבלת מספר המבקרים.
בחג השבועות תש"ז באו המשפחות, חיכו ליד השער החיצוני ושולחו לבתיהן בלא שהוכנסו לביקור, מה שהביא לשבירת התקנות על-ידי האסירות.
וכך התגלגלו הדברים: באותו יום חג הורשינו כל האסירות ועצירה אחת, שרה רוזנברג-לבני, להתאסף בחדר אחד, בחדרה של גברת בשם זולברג, שנשלחה אלינו על-ידי המוסדות הלאומיים כדי להנעים לנו את החג.
לחדר הוכנסו שולחן וספסלים והתחלנו בתפילה, כאשר 'הרבנית' (כך כונתה על-ידי הבנות) מסלסלת בגרונה באריכות יתר, לטעמנו. משנתבשרנו על-ידי השוטרות והאסירות הערביות, שהמשפחות כבר מחכות בחוץ, ליד השער, החילונו לאבד את סבלנותנו. הזמן החל חולף וביקורים – אין. לפניותינו החוזרות ונשנות אל המזכירה (סיט מרי

) ואל המנהלת (סיט ג'מילה), שתחלנה להכניס את המשפחות לביקור, נענינו שמפקד בית הסוהר, הקצין תומאס, צריך להגיע. הוא לא הגיע. בינתיים נצרבות המשפחות בשמש הקופחת.

בצר לנו, התחלנו להקיש על הדלת בעזרת ספסלים, עד שנפרץ בה חור. יצאנו לפרוזדור והודענו שלא נחזור לחדרים. 'הרבנית' לא ראתה את מעשינו בעין יפה ולפיכך ביקשנוה לשוב לזמן-מה לחדר, שההנהלה העמידה לרשותה למשך החג. עוד אנחנו חוזרות על הדרישה לאפשר כניסת המשפחות לביקור, נתבשרנו, כי הן כבר שולחו לבתיהן. החל רעש גדול. בא הקצין הבריטי – מפקד בית הסוהר ושיסה בנו את האסירות הערביות, דבר שמעולם לא קרה לפני כן. לא ארך זמן רב והובאו לבית הסוהר שוטרים בריטיים מצויידים באלות. הבריאות שבינינו – אסירות ועצירה – אסתר גרישנשטיין-בקמן, דבורה קלפוס-נחושתן, שרה רוזנברג-לבני (העצירה שהועברה מבית המעצר לבית הסוהר כעונש) ופרידה ברלין-וורקטל, שלא היתה לגמרי בריאה, הקפנו את אלה שעדיין סבלו מן הפציעות: יהודית יחזקאל-רבדל ומלכה גרנביץ-הפנר, תפסנו כסא ובמשיכה חזקה פירקנוהו, כאשר כל אחת מאיתנו נותרה עם מקל ביד מצויידת ומוכנה לקרב.

הקרב לא היה בכוחות שווים ותוצאתו היתה צפויה. השוטרים, שמספרם היה לפחות פי ארבעה מאיתנו, גברו עלינו והכניסו את כולנו בכוח לחדר, שבו היינו לפני הצהריים בתפילה חגיגית ובציפייה לביקורים. הם גם לא שכחו להוציא כמה דברים מן החדר.
דומה, שמששככה המהומה, עשה הקצין תומאס חושבים ובא לחדר לשמוע על דרישותינו נוכח מה שקרה. קידמנוהו בהכרזה ברורה ביותר, לאמור: אנחנו, אסירות המחתרת, איננו בודדות. יש לנו חברים בחוץ ואת מחיר שילוח משפחותינו ללא ביקור ואת מחיר הברוטאליות כלפינו והעלבון שנתלווה אליה, הוא ישלם במלואו. חברינו ידאגו לכך. רק לאחר מכן הצגנו לו את דרישותינו והוא נענה להן.

הסיבה לשגעונו הפתאומי של המפקח, היעדרו מן המקום בזמן שאמור היה להיות בו, וחוסר האונים של המזכירה והמנהלת, מה שהביא להידרדרות, היתה מאוד פיקנטית: אסירה אנגליה, חסרת חן להפליא, שהיתה חברה באחת מלהקות הבידור של הצבא הבריטי ונאסרה בגלל חשיש. אשתו וילדיו של המפקח היו אז בחופשה באנגליה, וכך, במקום שיהיה לנו חג, היתה לאנגלי חגיגה"...