היות ותפקידי בכוח הוא לכתוב טור אישי, אני בדרך כלל בוחרת להתעלם באלגנטיות מכל מה שמתרחש פה במדינה שלנו ולהתרכז בענייני הדומסטיים.
כך יצא שלא שמעתם ממני מילה על תאונת הדרכים המחרידה שארעה במהלך החג ולא השתתפתי בדיונים הפילוסופיים כיצד יש לנהוג באיש שביצע אותה. לא צייצתי כשהיה פיגוע בתחנה המרכזית ולא השמעתי קול כשהפוליטיקאים שלנו בזבזו שני מיליארד דולר על קמפיין הבחירות המיותר הזה.
זה לא מתוך נרקיסיסטיות (טוב נו, לא רק), אני פשוט חושבת שמספיקים לנו מבזקי החדשות ברדיו כל חצי שעה, העיתונים, האינטרנט והמהדורה המרכזית כל ערב, כדי לשמוע על עוולות העולם. אני פה כדי להציע אלטרנטיבה, חמש דקות של מחשבה על דברים אחרים, על החיים הקטנים והאישיים שלנו. גם להתבונן ולצחוק זה חשוב, לא?

בכל מקרה, כל ההקדמה הזו נועדה רק כדי להגיד לכם שהיום אני הולכת לחרוג ממנהגי וכן לעסוק בענייני היום, משום שהיום זהו ערב יום השואה.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום הכי עצוב עבורי. לא שחסרים לנו ימי אבל במדינה, אבל יום   השואה תמיד משבית אותי מצער.
אולי מפני שאמא שלי, מורה בגמלאות, הקדישה את חייה לחקר השואה וזה תמיד היה נושא מאוד דומיננטי בבית שלנו, כל החיים שלי היו מלווים בסיפורים, עדויות, ספרים וקלטות. זה לא שלא היתה שמחה בבית, היתה בשפע, אבל לצידה שררו גם צער ותדהמה.

לפעמים אני חושבת על כל אותם הדודים והדודות ובני הדודים ובני הדודות שהיו אמורים להיות לי ושמעולם לא נולדו, כי הוריהם נספו במחנות ההשמדה.
דורות שלמים של אנשים שהיו אמורים לשבת סביב שולחן החג ולחוות את החיים ואת הגפילטע של אמא שלי. כולם נרצחו באופן הכי ברוטלי ולא אנושי שעד אז אי אפשר היה להעלות על הדעת.
כל כך עצוב לי כשאני חושבת על כל הילדים, האמהות והאבות שהופרדו בכוח, עונו והורעבו למוות. הרי גם אני אמא, אני אפילו לא יכולה לדמיין מה הייתי עושה אילו היו לוקחים לי חלילה את הילד שלי. איך בכלל הייתי מצליחה לנשום? ועוד לדעת שהוא בידיהם של חיילים נאצ

ים רשעים ומזוכיסטיים.
עצוב לי על כל הצעירים והצעירות שטרם הספיקו להקים משפחה משלהם וחלומותיהם נגדעו בטרם עת. עצוב לי על הזקנים שראו איך כל עקרונות האנושות וההגיון מתפוררים לנגד עיניהם ובמקומם שולטים הכוחניות והרשע.

כשהייתי קטנה שאלתי למה זה קרה ואיך אלוהים נתן לזה לקרות, אבל עד היום עוד לא קם הבן אדם שהצליח לתת לי תשובה מספקת.
ברור שלא, כי אין תשובה מספקת. אין הסבר והכי גרוע, גם לא יצא מזה שום מוסר השכל. שבעים שנה אחרי ועדיין לא למדנו שום דבר. האנטישמיות ממשיכה להשתולל באירופה, באיראן ובמדינות ערב בכלל, אפילו בארה"ב ידידתנו יש אין סוף אנטישמיים שהיו מאוד שמחים לראות אותנו מתפוצצים. בעצם, בכל מקום בעולם בו יש אנשים, יש גם אנטישמיות.

וזה לא שאנחנו כאלה צדיקים. גם אנחנו לא אוהבים זרים. אנחנו מוכנים להכניס אותם לארץ שלנו, לתת להם תעודת זהות. אנחנו מוכנים אפילו לתת להם מכספנו, אבל בשום אופן לא מוכנים לגור לידם, להתקרב אליהם או חלילה לתת לילדים שלנו לשחק עם ילדיהם. זה לא.
בכל הסרטים שנעשו על השואה בשנים האחרונות, תמיד היה איזה קצין נאצי טוב לב, שחס על גיבור הסיפור והציל את חייו, אבל כמה מקרים כאלה באמת היו? חוץ משינדלר?

סבא שלי ז"ל, איבד את אישתו ואת שלושת ילדיו באוושוויץ.
לנגד עיניו ירו בהם הנאצים בזה אחר זה ואותו הם לקחו למחנות העבודה.
איך בן אדם יכול להשתקם אחרי דבר כזה? איך הוא הצליח לשרוד?
כשהיינו ילדים, סבא שלי היה מושיב אותנו על הברכיים שלו ומספר לנו סיפורים, תוך כדי שהוא דוחף לנו בכוח עוד ועוד אוכל. אף פעם לא הבנתי למה הוא כל הזמן רוצה שנאכל ולמה יש להם כל כך הרבה סוכר וקמח בבויידעם?
קיץ אחד הוא הושיב אותי על ברכיו כמנהגו והקריא לי סיפור. היה חם והוא הפשיל את שרווליו. לא הבנתי מה עשיתי ולמה הוא התחיל לבכות כששאלתי אותו: סבא למה יש לך מספרים על היד?