|
|
|
|
|
|
|
|
כל החיים שלי קינאתי בכל אלו ששורקים להן, מבקשים מהן מספר טלפון ושולחים להן שלל פרחים ומתנות. אני תמיד הייתי בצד, הייתי לבד. לי אף פעם זה לא יקרה, חשבתי, ועכשיו אני באמת הייתי בהלם. הנה, סוף סוף! זה קורה גם לי! האמנם?
|
|
| מאת: נורית פלג |
| 19/04/2006 |
|
|
הכל התחיל ביום הולדת שלי. נסעתי עם אבי לספר את הכלבה שלי וכשחזרתי ציפה לי זר פרחים מקסים של נוריות. הזר הכי יפה שראיתי בחיי. בזר היה פתק קטן ובו היה כתוב בזו הלשון:
לנורית, הנסיכה שלי
אני מאחל לך הרבה מזל טוב ויום הולדת שמחר
אני רוצה לרכוש ספרך
אוהב,
מעריץ אלמוני
הייתי בהלם. אף פעם לא קבלתי כזה דבר והרגשתי כמו נסיכה אמיתית. חיוך רחב עלה על פני ודמיינתי את אותו מעריץ: גובה 180, שיער שחור כהה וחלק עיניים כחולות כמו הים ושפתיים עבות שכייף לנשק. חשוב לי לציין שבעקבות המגבלות שלי באמת אף פעם לא הייתי מחוזרת וההרגשה היתה מדהימה.
כל החיים שלי קינאתי בכל אלו ששורקים להן, מבקשים מספר טלפון ושולחים שלל פרחים ומתנות. אני זוכרת שבגיל הנעורים ראיתי את חברותי מחוזרות ויוצאות. כך גם אחותי. אני תמיד הייתי בצד, הייתי לבד.
לי אף פעם זה לא יקרה, חשבתי, ועכשיו אני באמת הייתי בהלם. הנה, סוף סוף! סוף סוף זה קורה גם לי!
מאותו רגע, קול צלצול הקפיץ אותו וכל דואר אלקטרוני סיקרן אותי ו... וכלום. עבר יום, עברו יומיים, הזמן התקדם וחוץ מאותו זר מרגש כלום. כבר הייתי בטוחה שאותו מעריץ זה פשוט מישהו שעובד עלי וביום השלישי כבר חשתי כמו אחרי מחלה. הוא נעלם. חבל, אבל מילא. אולי זה לטובה. מה פתאום לטובה? זה כל-כך הרבה לבקש שפעם אחת גם לי זה יקרה. שפעם אחת ארגיש באמת נחשקת? בתחומים רבים מצבי נהיה רק יותר טוב והנה פתאום, כלום... רק דמיינתי, רק קיוויתי
ביום הרביעי עניתי לטלפון כבדרך אגב ולמשמע התשובה ל"מי זה?" נאלמתי וכל גופי רעד.
"אהבת את הפרחים?" שאל בקול עמוק "מקווה שהיה לך יום טוב".
אם אני אהבתי את הפרחים. הם היו נפלאים. הדבר הכי מרגש שקרה לי בזמן האחרון. הנהתי ואמרתי שכן. הוא שמח. פתאום התחיל לדבר כמה אני קשה להשגה והוא מבין שאני צריכה להיות מחוזרת ואני ממש נסיכה עם אגו גבוה. אולי בהתחלה חשתי פגיעה קלה, אך די מהר עבר לי ואני פשוט צחקתי והחלטתי לשתף פעולה. כן, בהחלט, אני מאוד נהנית להיות מחוזרת. צחקנו עוד כחמש דקות ואז אמר שיטלפן אלי כי ברור לא שאני לא אטלפן. צחקתי בקול ואמרתי שבכייף אטלפן. ביקשתי המספר, אך מובן שלא טילפנתי. בעיקר כי עדיין לא הייתי משוכנעת שלא מדובר בבדיחה. >
למחרת טילפן שוב ומיד התחיל שוב עם הבדיחות שלי על היותי נסיכה וקשה להשגה. אך הוא נהנה לחזר. אז שאל מתי הוד רוממותה (אני) תרצה להפגש ואמרתי שאני עסוקה. כדי לוודא שלא מדובר במתיחה אף ציינתי כי אינני רוצה עכשיו בן זוג. צחק ואמר שיטלפן שוב.
כך כל יום, כשבין לבין קיבלתי שוקולדים ומיילים חמודים, ברכות והרבה הרבה חיבה. בסוף נשברתי ואמרתי שאשמח להפגש. הצהלה שלו נשמעה עד אוסטרליה ואני צחקתי וחייכתי. מודה, כל התשומת לב הזאת בהחלט מחניפה ואני הייתי בעננים.
אותה שיחה גם גילה לי מאיפה מכיר אותי. נראה שפעם יצר עימי קשר דרך אתר הכרויות ודחיתי אותו. לא זכרתי למה, עד שאמר שהוא בריא, אין לא כלל מגבלות. עכשיו הכל היה זכור. הכל היה גם כאוב. בשלל פגיעות ואכזבות ישנות נושנות מדייטים עם בחורים בריאים, הצבתי לי קו. לצאת רק עם בחורים עם מגבלה ולהפסיק את הפגיעות הצפויות מראש. אך יואבי נשמע באמת מעוניין ונשמע נחמד. אז למה לא? נו, מה הכי גרוע שיכול להיות, ערב ילך לי לאיבוד? שטויות. חוץ מזה, שבימים האחרונים היתה לי תובנה חדשה. אני כתבת וסופרת! אני צריכה להתחיל לצבור חוויות וברגע זה תקעתי לי בראש שמקסימום, הכי גרוע שיהיה, ייצא לי מהפגישה טור. מה רע בזה? נכון?
אוקי, אז קבענו ליום שלישי. לאחר שחזר ודרש שאבקר אותו בביתו, אני הבהרתי שניפגש רק בחוץ, עד שאכיר אותו טוב יותר. הסכמנו על מסעדה. כה שמחתי.
עוד לא הוחלט בדיוק המקום אך כבר היום הלכתי לי לקניות וקניתי לי מבחר בגדים המתאימים למקומות שונים. החלטתי שלדייט הזה אני חייבת להראות הכי טוב שאפשר, אני רוצה שאתקדם כבר בזוגיות, שיהיה לי חבר. אקרא לי בטיפים למיניהם, אתייעץ עם חברותי ואחזיק חזק חזק אצבעות.
באותו יום, בעודי מתלבשת בהתרגשות, קיבלתי אס-אם-אס ממנו:
"אני לא אוכל להגיע היום. אהיה בקשר"
עד היום לא שמעתי ממנו. עדיין לא מבינה במה היה מדובר? האם נלחץ מהנכות שלי? אולי סתם רצה לשחק בי? אולי בעצם רצה רק דבר אחד וכשראה שאינני מוכנה לפגוש אותו בביתו, נעלם?
בכל מקרה אני עוד בחדרי, צופה בחלון ומחכה לאחד......
|
|
|
|
 הוסיפי תגובה
 שלחי לחברה
 גירסה להדפסה
|
|
|
|
| ביקורת בונה | | שרון, 20/04/2006 13:44:02 | שלום נורית,
את לא זוכרת אותי כי הייתי עוד פרצוף בהמון אבל אני זוכרת אותך, וליתר דיוק: למדנו יחד בבית הספר התיכון. הפרטים מטושטשים - בכל זאת עבר עשור - אבל זו עובדה.
ולכן אני מקווה שתביני שהביקורת שלי כאן באה ממקום מאוד חיובי, כי היא מופנית לחברת ילדות, אעפ"י שלא החלפנו ולו מלה אחת בכל ארבע שנותינו המשותפות.
קראתי את המאמר האחרון שלך ועוד כמה מאמרים שבכולם הלנת על קשיי החיים ועל היעדר הרומנטיקה. קראתי ולא הצלחתי להבין על מה המהומה. איך לומר בעדינות - את תמיד היית מפרחי הקיר, וגם אילו היית בריאה בכל חלקייך לדעתי לא היית נוהגת אחרת. כאלה אנחנו, נערות חכמות מדי וחסרות בטחון. גם לי איש לא שרק (היום, כשאני כבר אם לשניים ואיזה פרחח מעז לשרוק אני מתקשה להבין מה הוא רוצה). גם על הזוגיות שלי עבדתי קשה: אני הייתי ה"ידידה" שהמתינה בשקט עד שהעופות הדורסים עזבו את הגבר שלי, אבל ההמתנה השתלמה. עובדה, יש לנו שני ילדים.
בקצרה, לכל פרחי הקיר מועד פריחה שונה ועד שהם פורחים ההמתנה יכולה לשגע אותם. לא נכון לומר שכל הנערות מחוזרות. האמיני לי, רבות מאיתנו, פרחי הקיר, אינן מחוזרות לעולם, גם כשהגשר כבר ירד מהשיניים. אנחנו לא מעין יצורים ענוגים ופסיביים שהגברים פשוט מגיעים אליהם. אנחנו עובדות קשה כדי לקבל פירורים של אהבה וחיבה שמתפתחים למערכות זוגיות יציבות. אנחנו לא מחפשות את הגבר שלנו באינטרנט ולא מתנות תנאים, אנחנו מחפשות אותו כאן, עכשיו, בכל מקום שאליו אנחנו מגיעות ובכל אינטרקציה שאנחנו יוצרות, ורק ככה מצליחות להגיע למשהו.
אנא, הפסיקי עם הרחמים העצמיים. מגיע לך יותר.
תגובה לתגובה | | | | + שרון יקרה | | נורית פלג, , 21/04/2006 10:49:35 | הי
קודם כל, אשמח לשמוע ממך ולהזכר במי מדובר
אני באמת לא מרחמת על עצמי. כנראה הקטע של הדייטינג רגיש אצלי, אבל יש משהו במה שאת אומרת ולוקחת לתשומת ליבי
סך הכל אני מאוד מאושרת בחיי
ספרי ייצא לאור ביוני והכל יהיה רק טוב, אני בטוחה בזה. וכן, אני יכולה גם להגיד בוודאות שאכיר מישהו.
תודה
תגובה לתגובה | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|