הייתי ילדה רזה למדי, כשלצידי אחות שמנה הנאבקת באופן תמידי עם בעיית המשקל שלה. עם בעיית המשקל שלה. למעשה, אפילו לא הייתי ממש מודעת לזה כדי להרגיש ברת מזל. פשוט לא התעסקתי עם זה.
בהסתמך על כך שהיום אני רזה ובמשקל יציב כבר 19 שנה, סביר להניח שכך הייתי יכולה להיות כל
ימי חיי, לולא התחלתי להשמין בגיל ההתבגרות, כמו הרבה נערות בגיל זה. כשחברות מיהרו להעיר לי שהגיע הזמן לרזות, נכנסתי למעגל הדיאטות, שהפך לכדור שלג: השמנה, הרזיה, השמנה, הרזיה. זו היתה אות הפתיחה ל-20 שנה של מאבק עם עודף משקל: התעסקות בלתי פוסקת במראה גופי ובמשקלי - בולמוסי אכילה תכופים, דיאטות מלוות בהתעמלות אינטנסיבית, ודימוי עצמי נמוך - לא משנה מה היה משקלי. היו תקופות שהייתי רזה בדיוק כפי שאני היום אלא שהבעיה היתה שלא הרגשתי רזה!
בארצות הברית של שנות ה-80, שם חייתי במשך 17 שנה, התוודעתי לסדנאות מודעות שונות. התחלתי להבין שהבעיה היא לא האוכל, אלא המחשבות על האוכל שמנציחות את בעיות האכילה והמשקל מהן סבלתי, ושהן קשורות לסיפוק או לחוסר סיפוק שאני חווה בחיי היום יום שלי. התחלתי לקלוט שההצלחה תגיע דרך שינוי בתודעה ובחשיבה, ולא על ידי דיאטות שגוזרות עלי מאסר עולם ללא אפשרות חנינה. אבל לא ידעתי איך עושים את זה!
באחת מהסדנאות פגשתי אישה (רזה!) עם סיפור דומה לשלי, שסיפרה על הצלחתה לפתור את בעיית המשקל רבת השנים שלה דרך שיטה להרזיה באמצעות מודעות. זה היה יום של אור ותקווה בשבילי. השבעתי את האישה להודיע לי על מועד פתיחת סדנה כזו, והתייצבתי שם. זה היה בנובמבר 1985. כל מה שידעתי על השיטה, הידועה גם כשיטת ה-"The none diet approach" (הרזייה ללא דיאטה), הוא שאפשר לאכול מה שרוצים ולרזות! זה היה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי!
הגעתי לסדנה מאוד שמנה (בשיא משקלי), מאוד מתוסכלת, סקפטית למדי, עוד יותר כמהה לרזות (ומיד!), ומצפה לאיזשהו נס שיציל אותי מעצמי. הייתי כבר עייפה מהמסע, אבל לא עייפה מדי כדי לוותר על הסיכוי הנכסף לרזות ולצאת מרכבת ההרים הזו.
הדבר הראשון שהיה עלי לעשות כדי להתחיל בתהליך היה לקבל את הרעיון שיתכן ולא ארזה כל כך מהר כפי שציפיתי. זה היה קשה לעיכול אך גם לא ראיתי אופציות אחרות. זה היה הרגע (והיו עוד הרבה רגעים כאלה), שבו היה עלי להחליט איך אני ממשיכה.
התחלתי ליישם את השיטה שמלמדת לאכול לפי רעב ושובע. איזה רעיון כביר זה! לאכול כשרעבים להפסיק כשאכלנו די. איך לא חשבתי על זה קודם?
בד בבד הקדשתי הרבה תשומת לב לשינוי החשיבה שלי ולהעצמת האמונות שתומכות בתהליך לא שגרתי זה. זה דרש ממני לשנות לחלוטין את תפיסותיי הקודמות ואת מה שהכרתי כ"הגיוני" עד כה. רק אחרי כמה חודשים התחלתי לרזות. אחרי שנה רזיתי במידה ניכרת. עדיין הייתי שמנמונת, אבל בפעם הראשונה בחיי אהבתי את הגוף שלי והייתי מרוצה מעצמי. את תהליך ההרזיה, למרבה הפלא, השלמתי דווקא כשנכנסתי להריון, ומעט מאוד זמן אחרי הלידה כבר הייתי רזה, כפי שאני היום
דווקא היחס החיובי אל הגוף עוזר לו לרזות
הדבר הראשון ואולי הקשה ביותר שהפנמתי וששינה את חיי הוא הרישיון לאכול, להפוך את האכילה לחוקית ומהנה! מכאן המושג "חופש מאוכל", שם המייצג את הסדנה שאני מעבירה, וכן את החופש מההתעסקות באוכל, במשקל ובגוף. א
חרי הכל, דיאטה זה לא דבר טבעי. היא מנתקת אותנו מהמנגנון הטבעי של רעב ושובע ומורה לנו להתעלם מהזנת הצורך הפיזי והרגשי שלנו. לכל דיאטה יש סוף, ובסוף הדיאטה יש השמנה חוזרת.
מגיעות אלי נשים אחרי שנים של אכילת יתר, הרעבה, תסכול, אכילת מזונות שנואים ובעיקר הרבה יחס שלילי לעצמן. ברגע שיפסיקו לעשות דיאטה, ויפרגנו לעצמן את האוכל שהן אוהבות, הן יעשו את הצעד הראשון לעבר השחרור מדיאטות ומן המאבק במשקל.
אני מלמדת אותן להקשיב לגוף - מה הוא רוצה, מה הוא צריך - ולהקשיב לרעב. ובמקביל, להקשיב לנפש, לצרכיה ולמאווייה.
זהו תהליך של התיידדות! התיידדות עם עצמנו, עם גופנו, התיידדות עם הרעב והתיידדות עם השובע. זהו תהליך של עשיית שלום עם עצמנו ועם גופנו בהווה, כפי שהוא.
הפרדוקס המוזר הוא, שכאשר אנו מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו, רק אז אנחנו יכולים להשתנות.
לכן, באופן אירוני, דווקא היחס החיובי אל הגוף עוזר לו לרזות. המודעות לכך עוזרת לנו להתייחס אל גופנו בכבוד הראוי, ולאהוב את עצמנו כבני אדם - יחס שמגיע לכל אחד ואחת מאתנו, ללא קשר לגודל, צורה או גיל.
זהו תהליך שלוקח זמן, ואין לצפות לתוצאות אחרי חודש, כפי שמצפים מדיאטה דרסטית. אבל מצד שני מדובר בתהליך, שבניגוד לדיאטה, הוא מרתק והוא עשוי להיות מלווה בשינויים נוספים בחיים, כי פתאום אנחנו מבינים מה מתסכל אותנו, עם מה אנחנו מתפשרים ואילו רגשות אנחנו מדכאים ומחניקים.
"חופש מאוכל" זו דרך מופלאה בעיני להשתמש בהזדמנות שהאכילה כסימפטום מספקת לנו, כדי לעשות שינויים ולשפר את איכות חיינו. אני יכולה להעיד שחיי השתנו מן הקצה אל הקצה מאז שהתחלתי בתהליך הזה, שהביא אותי למקום המיוחל שבו אוכל ומשקל אינם עוד נושא מרכזי בחיי, אבל גם הרבה מעבר לזה - להגשמת חלומות ולהרבה יותר סיפוק בחיי. אז גם התפניתי להקים משפחה, מצאתי את ייעודי ועוד.
"חופש מאוכל" נתן לי את החופש להיות מי שאני באמת, ואת המתנה להדריך אנשים אחרים חזרה לתחושת השמחה של היותם הם-עצמם. שיתוף הכלים הללו עם יתר העולם מאפשר לי לשתף אחרים בהווייתי הכמוסה ביותר, ובדרך אותה אני בעצמי עברתי, ובכך לשמש כקטליזאטור לאחרים בהתעוררות שלהם עצמם.
_____________________________________
ד"ר אופירה שאול היא מטפלת הוליסטית. בשנת 85' הוא הוסמכה באוניברסיטת קליפורניה ברפואה סינית ונטורופתיה. דרכה הרוחנית כוללת גם יוגה, מדיטציה, הומיאופתיה, עבודה אנרגטית וקורס האווטר. את סדנאות ה"חופש מאוכל" היא מעבירה משנת 1993, הן במסגרת סדנאות קבוצתיות והן בליווי פרטני.