העם היהודי התברך בהרבה חגים וסמלים. רק זה עתה אחסנו את התחפושות והתחלנו בניקיונות.
באוויר ריח נפלא של אביב, פריחה, צבעים ולב שמתרחב מעומס ומגוון חושים. ברקע עוד מסממני התקופה: האובך, זה שמטשטש לנו את חוש הריח והראיה ומותיר אחריו הרבה משקעים של לכלוך ואבק.
וכמו בטבע גם בחיים, אנו הנשים/אמהות עסוקות בהכנות, מסדרות, מנקות, קונות, חלקנו מארחות חלקנו מתארחות, וכמו האובך, חלקנו נמצאות בסערת רגשות ובערפל: אצל מי ועם מי חוגגים את החג השנה.
נפלא לחשוב שכל האהובים והיקרים לנו ישבו לידנו בערב החג, אך המציאות לא תמיד מאפשרת זאת.
אנו חלק ממשפחה מורחבת, בת-זוג, בן-זוג, לכל אחת ואחד משפחה גרעינית משלו והבעיה מתחילה כאשר כל אחד מהצדדים רוצה או חושב שיש לחגוג עם "הצד שלו/ה" מתוך אמונה כי לו או לה הסיבות המוצדקות לכך. זהו מצב שלרוב מוביל להתבצרות בעמדות אטימות רגשית וכמובן למריבה.
פסח היינו חג שמעורר אולי יותר מכל חג אחר סמלים במשפחה, שהרי "כולנו מסובין".
חג הפסח מסמל סדר. וכאן הזמן לערוך "סדר" ברגשות, לדעת כי על מנת לחוות יציאה לחרות יש לשחרר דפוסים קיימים, ולהבין כי אין דרך אחרת כי אם דרך של פשרות.
לכן אני מציעה לחגוג את ליל הסדר לפי סדר, פעם לפי צרכיי האם- בת הזוג ופעם לפי צרכיי בן הזוג.
הצרכים כמובן הינם סוביקטיבים בכל משפחה ומשפחה. ישנן משפחות שמתאים להן למצוא את דרך הפשרה על בסיס חשיבות החג כלומר, לעיתים לצד אחד חשוב חג הפסח ולצד השני יותר חשוב חג אחר. אפשרי סבב של בכל שנה תור אחר וכשכל הצדדים יודעים זאת קל גם להיערך לכך.
מערכות יחסים אינן מתנהלות לפי נוסחאו
ת קבועות. גם אם יצרנו "נוסחא לסדר" עדיין יהיו מצבים שנצטרך שוב להיות קשובות ואמפטיות, לדוגמא אם אכן השנה "תורנו", אך בצד השני התעוררה בעיה כמו מישהו חולה או מישהו נוסע ועוד סיבות אנושיות אחרות, חשוב להקשיב ולהבין מבלי להתבצר "במה שקבוע".
פשרה הינו ערך שאין לנו אפשרות לקיימו לבד. כל בני המשפחה צריכים לאמץ אותו.
אך אני מאמינה כי לנו הנשים יש את היכולת להקשיב ולהרגיש, מעין תבונה מולדת שמאפשרת לנו את היכולת לדבר ולהתייעץ יותר מבני זוגנו. ועדיין גם בתקופתנו אנו משמשות לרוב כח מניע במשפחה.
פשרה מבוקרת מתוך הבנה והסכמה משמשת לנו כלי המטפח חינוך לערכים במשפחה ובחיים בכלל ומיומנות תקשורת.
אין מדובר בהתבצרות או בתחושת וויתור כואב, להיפך, כאשר אני מבינה כי זוהי דרך לרצות סביבה יקרה לי, אני מרגישה אסרטיביות ולא כניעה, הובלתי לדרך של שיוון רגשי ואם אכן נמצאה דרך הרי מדובר באחריות וסמכות.
משפחה כמו מפעל כמו חברה, זקוקה לניהול.אני מאמינה ביכולת וכושר הניהול שלנו הנשים.
חג הפסח בפתח, אך הוא רק דוגמא לסיטואציות קיימות במשפחה בחיי היום יום.
מכאן אני מזמינה אתכן לשאול, להתלבט, ולשתף לתרום ולהירתם.
לסופו של דבר נהדוף את אבק האובך וכך נוכל להינות מריחו הטוב של האביב. בברכת חג שמח לכולנו.
לקהילת הדיון בנושא הורות ומשפחה