לעולם לא אשכח את אותו לילה שמאיה, האחיינית שלי, נולדה. אחותי טלפנה אלינו ובהתרגשות אמרה שזהו זה, הלילה היא תלד, לאחר תשעה חודשים של ציפייה, תהיה לי סוף סוף אחיינית. יש לי רק אחות גדולה, אז אף פעם לא חוויתי בתחושת הגעת תינוק חדש למשפחה עד אותו לילה לפני שמונה חודשים. אתם בטח מנחשים שלא ישנתי כלל אותו לילה, ההורים שלי נסעו לבית החולים ואני נשארתי בבית מחכה לשמוע שהאחיינית נולדה לי ואחותי בסדר גמור ובשעה ארבע לפנות בוקר הגיע הטלפון המיוחל ושמעתי שמאיה נולדה. כבר למחרת הלכתי לבית החולים ובפעם הראשונה ראיתי את מאיה, תינוקת מקסימה ויפייפיה שהתאהבתי בה כבר מהרגע הראשון.

לכל ההתלהבות שלי די במהרה התווספה תחושה נוספת, תחושת פחד קלושה, שכן במהרה ראיתי כיצד כל המשפחה מתייצבת לעזרת ההורים הטריים ואני מצאתי את עצמי קצת בצד, לא בטוחה איך אוכל במצבי לעזור, שכן להרים אותה ברור שאני לא יכולה בגלל העקמת שלי, שחס וחלילה מאיה לא תיפול ולכן ברור שאינני יכולה לשמרטף וגם להשגיח לזמן קצר הפחיד אותי, הרגשתי, וכן, לפעמים עדיין מרגישה, תחושת חוסר אונים, היה בי הרצון לעזור ולהשתתף יותר, מול החשש הגדול שתהינה בעיות איתן לא אוכל להתמודד, כך שמצאתי את עצמי עוזרת אך בגבולות, רק כשמישהו נוסף נמצא איתי ויותר בלשחק איתה. עם הזמן ראיתי שאני כן עוזרת. התחלתי להחזיק אותה בישיבה, להיות לצידה על השטיח ולשחק איתה ואפילו פעם נתתי לה לשתות מים, כשאבי החזיק אותה, זה  פשוט נפלא ואני נהנית מכל רגע. היא כזו מקסימה, מדהים לחשוב שלא היתה קיימת לפני פחות משנה.

אך עזרה ממשית, כך הרגשתי, לא אוכל לתת. ובאמת משהו אחד כן החליש אותי וכן גרם לי להרגיש לא מועילה, מאיה, כמו רב התינוקות אני מניחה, הרבה פעמים אוהבת להיות על הידיים ובתנועה, דבר שממש אני לא יכולה לעשות ולכן הרבה פעמים נשארתי איתה לבד באותו חדר ואז התחילה לבכות ולהושיט את ידיה הקטנות, כאן הרגשתי את חוסר האונים הגדול ביותר והייתי  חייבת להזעיק במהרה את מי שאיתי, ולראות אותו מרים אותה ומרגיע אותה, דבר שאני לא יכולה .לעשות. אומרים לי שבעתיד כבר  תזחל חופשי ותתחיל גם לעמוד ואז הצורך בלהח

זיק אותה יהיה .פחות. אני כה מחכה לרגע זה, אך בינתיים עדיין אני רואה את כולם מרימים אותה, חוץ ממני
עכשיו כשהיא גדולה יותר (בת שנתיים וקצת) אני כבר משחקת איתה הרבה ואפילו כותבת לה סיפורים על הנסיכה מאיה. עדיין אבל אני חוששת לשמור עליה בעצמי, שמא אם תיפול או תבכה ותרצה את אמה, אך בטוחה שבשלב מאוחר יותר גם פחד זה יעלם מעצמו.
בכלל, מאיה היא ילדה מקסימה ולא הגיעה עדיין לשלב השאלות, קצת חוששת מהשלב הזה. אולי אני טועה ולא יקרה, כי היא רגילה אלי ומצבי אך אם כן אסביר לה בכנות שיש לי בעיה רפואית וכשתגדל עוד אשב לידה ואסביר הכל.

בעקבות מאיה, הדבר הכי טוב שקרה לי, כבר אמרתי?, חשבתי הרבה על איך יהיה אם וכשאני אהיה אמא. ההריון עצמו נראה לי מסובך בשבילי אך נראה לי אפשרי בעזרת שמירת הריון, והלידה תהיה אצלי בטוח בניתוח קיסרי, זו לא בעיה. מה שבאמת מלחיץ אותי, ובאמת מטריד אותי, איך אני אתפקד בתור אמא ואיך אני אטפל בבת שלי,  אם אפילו לא אוכל להרים אותה? האם אני אוכל להניק אותה, להשגיח עליה, להחליף לה חיתול אפילו? כל זאת אני לא יודעת, אולי אצטרך עזרה תמידית מההורים, מבעלי ואולי אפילו מעובדת זרה, שאקח לי כשיגיע היום אולי דברים ישתנו בעתיד, אני אומרת לעצמי, מי יודע מה יהיה עד שאני אהיה אמא, אולי אפילו המחלה תפתר?

לפחות בינתיים אני יודעת שתמיד אהיה בחיי מאיה ואעזור לה ולאחותי  כמה שאוכל ואני מקווה גם בזמן הלא רחוק מידי לעבור לגור לידם.

____________________________________________
אתר אסימון קורא לכם לסייע לנורית פלג לאסוף חתימות שיסייעו לה להוציא לאור את ספרה "אהבה על גלגלים". כל מי שמעוניין להוסיף את חתימתו ולרכוש את ספרה מתבקש לשלוח לנורית:
 מייל [email protected] או ליצור איתה קשר בטלפון 052-8372295