הספר החדש, טירוף מושלם, מציג באופן מקיף ופרובוקטיבי את השאלה מדוע נשים שיש להן הכול מרגישות כל-כך מותשות וחסרות אונים. הוא בודק מדוע אמהות בימינו נעשו חולות-שליטה ומתעקשות לעשות הכול, אבל הכול! בעצמן. הוא עוסק בתחושה-החונקת-בגרון של אמהות רבות, בקוקטייל המצמית של רגשי אשמה וחרדה, ותרעומת ונקיפות מצפון שמרעיל את חוויית האימהוּת. תחושה כל-כך משתקת, עד ששוב איננו שואלים את עצמנו למה זה כך, ומונעת מאיתנו מחשבה על פתרונות אפשריים. ג'ודית וורנר מתארת את התופעה "נשים מקריבות את עצמן בניסיון מתסכל להיות אמהות מושלמות לילדים מושלמים", ומציעה פתרונות.

ג'ודית וורנר, סופרת ועיתונאית, אישה ואם, שאלה את עצמה מה לא בסדר בסצנה הזאת של לילות בלי שינה, ימים בלי אוויר, אובדן ההנאה בגלל המירוץ המתמיד והשאיפה לשלמות מוחלטת, כל הזמן, בכל מקום: בעבודה, במשפחה ובגידול הילדים. היא ריאיינה מאות אמהות, חקרה את הנושא, והשורה התחתונה שלה היא שכל זה אינו אלא טירוף מושלם שחייבים למצוא לו פתרון!



לטעימה קלה, פתח הדבר של הספר: "הבלגן הזה"

זהו ספר אישי מאוד. הוא מורכב מתמונות של אימהוּת – של הורוּת, למעשה – שליקטתי בוושינגטון הבירה ובפרווריה מסתיו 2000 ועד קיץ 2004. ואף-על-פי שבעת כתיבתו עשיתי כמיטב יכולתי על מנת להרחיב את גבולות התחקיר שלי מעבר לערים הגדולות של החוף המזרחי, לחזור בזמן אל השורשים הקולוניאליים של ההיסטוריה התרבותית האמריקנית ומשם לעשות שוב את הדרך אל ימינו אלה, אני יודעת שמה שכתבתי כאן רחוק מלהיות סקירה אנציקלופדית של האימהוּת, היום ובכלל.
זה לא ספר היסטוריה למדני.
זה גם לא ספר לעזרה עצמית.
זה לא ספר על הקונפליקט בין עבודה למשפחה.
וזה לא ספר על "איזון" או על בעיותיהן של אמהות עובדות או על יתרונן של אמהות הנשארות בבית לטפל בילדיהן.
הוא לא מציע מדיניות.
הוא לא נותן עצות איך לגדל ילדים.
יותר מכול, הוא חוקר תחושה. הוא חוקר את התחושה-החונקת-בגרון של אמהות רבות בימינו, שהן תמיד עושות משהו לא נכון.
והוא מסביר מדוע אני משוכנעת שהתחושה הזאת – הקוקטייל המצמית, הנפוץ כל-כך של רגשי אשם וחרדה ותרעומת ונקיפות מצפון – מרעילה את חוויית האימהוּת של נשות אמריקה של ימינו. היא מצמצמת את אופקינו ומגבילה את חשיבתנו. היא גוזלת אנרגיה שהיינו צריכות להשקיע בעצמנו ובילדינו. והיא משתקת את המחשבות שהיו עשויות להוביל אותנו, כציבור, למציאת פתרונות.
לתחושה הזאת פנים רבות, אבל למעשה אין לה שם. לא מדובר בדיכאון. גם לא בדיכוי. מדובר בתערובת של דברים, במין יותר מדי כזה. תחושה של אי-נוחות קיומית. "בלגן", כפי שקראה לזה אישה אחת שראיינתי, באין מילה טובה יותר.
זאת הייתה אישה שבדרך כלל לא חסרות לה מילים. היא עורכת עיתון. היא כותבת מאמרים ראשיים. היא אדם שמקצועו כתיבה. ובכל זאת, כשישבה איתי ערב אחד, שקועה עמוק בספה ומוקפת באמהות נוספות, היא גמגמה ונאבקה למצוא מילים בעת שניסתה לנסח מהו הדבר הגורם לה להרגיש שחייה עומדים כל הזמן על סף התפוררות.
בעצם, כל זה לגמרי לא הגיוני, אמרה. מפני שלמזלה, עמדו בפניה מספר אפשרויות שמהן יכלה לבחור. ובתקווה למצוא את "האיזון" המיוחל, היא בחרה להוריד הילוך בקריירה שלה, לעבוד בלילות במשרה חלקית כדי שתוכל לבלות זמן רב ככל האפשר עם ילדתה בת התשע.
זהו סידור מהסוג שאמהות אמורות לחלום עליו. האם הזאת ידעה שעליה להרגיש שהיא בת-מזל. אבל איכשהו, שום דבר לא פעל כמתוכנן. העבודה בלילות גרמה לה להרגיש עייפה כל הזמן, חסרת סבלנות ומתוחה. בעלה עצבן אותה בלי סוף. ועכשיו, הבת מנדנדת לה שתמצא עבודה ביום. היא גילתה כנראה שלהימצא רוב הזמן בחברתה של אימא זה לא מי-יודע-איזה תענוג, במיוחד כשאימא נמצאת כל העת על סף התפרצות. אז מה עליה לעשות?
האישה פרשה את כפות ידיה בייאוש. "מה שאני מנסה להבין..." היא השתתקה. "מה שאני מנסה להיזכר... זה איך מצאתי את עצמי מגדלת את הנסיכה הזאת... איך הכנסתי את עצמי לתוך... איך אני יכולה לצאת מתוך... מתוך... מתוך הבלגן הזה."
הבלגן הזה.
המילה הכתה כמו ברק בחדר האורחים הפרוורי שבו ישבנו מאז שקיעת החמה. זה היה באחד מערבי יום שלישי של חורף 2002. זמן האמבטיה-ולמיטה חלף עבר, והאמהות, שיצאו לבלות ערב ללא ילדים, היו מותשות. השיחה התנהלה במאמץ רב, והנושא הגדול, אימהוּת, נזרק בכל כובד משקלו הלוך ושוב מעל שולחן הקפה כמו כדור כושר ממולא בחרדות.
כמו עורכת העיתון, גם אמהות אחרות הרגישו שאין להן זכות להתלונן. לפי כל אמת מידה אובייקטיבית, היו להן חיים קלים – ילדים בבתי-ספר טובים, בתים בסביבה טובה, בעלים מבוססים שהכנסתם אפשרה להן להחליט כיצד הן רוצות להעביר את זמנן. רובן בחרו לעבוד ב"מסלול האימא" – משרה חלקית עם קיצוץ משמעותי בשאיפות ובמשכורת. אבל זה לא היה אכפת להן; הן ידעו להעריך את הזכות שנפלה בחלקן. ובכל זאת, משהו הציק להן, כרסם בהן, העיב על כל השאר. הדבר שאיתו לא יכלו להשלים היה התחושה שאיכשהו, בהקשר הרחב יותר, גם החיים שלהן מתנהלים ב"מסלול האימא".
חיים מלאים בחבישת ברכיים חבולות ובאפיית עוגות למכירות התרמה ובתורים לרופא שיניים ובכיסאות בטיחות. חיים שאיכשהו נופלים מאלה של בעליהן העובדים במשרה מלאה – גברים שגם כאשר הילדים משתוללים בבוקר, שופכים את הקורנפלקס ומאבדים את

הנעליים, הם מצליחים להיעלם בתוך העיתונים שלהם ליד שולחן ארוחת הבוקר.
 חייהן של האמהות האלה זרועים תחתונים הזרוקים על הרצפה ותפירת שמיכות טלאים בבית-הספר, הסעות ואירוח חברים למשחק ומועדוני קריאה לאמהות ובנות, בחירת רופא השיניים ה"נכון" וחשש שמא בחרו ברופא הילדים ה"לא נכון"; ועוד כהנה וכהנה, נדבך על גבי נדבך של זוטות והבלים שלפעמים גורמים להן להגיש שהן עומדות לצאת מדעתן.
מפעם לפעם הן נתקפות זעם שקשה לשלוט בו. מפעם לפעם נראה שהכול יוצא מכלל שליטה. "זה כאילו חייתי בעבר, בהווה ובעתיד באותו זמן," אומרת אחת האמהות, "אני נעשית אובדת עצות. אני מתחילה לחשוש שדברים הולכים להתפרק."
אחת לשלושה חודשים, בערך, הן יתפרצו. מפעם לפעם בעליהן וילדיהן יודעים שהם צריכים לעזוב את אימא לנפשה. זה חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה שלהם. "הזֶן של התחתונים", כפי שכינתה זאת אחת האמהות, לעולם אינו נמשך זמן רב מדי.
והבעיה האמיתית, הדבר הגרוע ביותר הוא שבכלל לא ברור אם מה שהן עושות בחייהן שווה את המאמץ. בסיכומו של דבר, אחרי שהכול כבר נאמר ונעשה, נראה שמהבחירות ומההתפשרויות האלה לא יוצא להן הרבה. שום תחושה של הישג יוצא מהכלל. שום גאווה גדולה. ודאי לא איזו הכרת תודה מצד המשפחות שלהן. בעליהן מתחילים לדבר במין טון שנשמע כמו: "אני רוצה שתעשי כך וכך..." והילדים פשוט תוהים על מה הן מבזבזות את זמנן.
הן נותנות את עצמן לילדים כמעט עד כְּלות, ואלה רק דורשים עוד ועוד. ואחרי שנים של ניסיון מתמיד לתת עוד, לתת הכול, הן מגיעות להכרה ש"עוד" זה לא בהכרח "הדבר הנכון". אבל מה, אם כך, צריך לעשות?
"הילדים הם הציר שסביבו סובב כל הבית," אמרה אישה שעזבה תפקיד ממשלתי בכיר של תכנון מדיניות טיפול בילדים, מפני שהוא לא השאיר לה די זמן להיות עם ילדיה. "את רוצה לעשות בשבילם הכול ולהיות בשבילם הכול, מפני שזה התפקיד שלך עכשיו. את לוקחת את כל האנרגיה וההתלהבות שהשקעת עד כה בקריירה שלך ומרגישה צורך להצליח בגידול ילדייך כפי שהצלחת במקום עבודתך. ואת יכולה להטריף את דעתם של ילדייך תוך כדי זה."
"והמציאות היא כזאת," מוסיפה אם אחרת שנשארה בבית לטפל בילדיה, "שאת יכולה להשקיע את כל מה שיש לך, ובסופו של דבר - הכול יתפקשש. לא בגלל שעשית משהו לא נכון. הילדים שלך יֵצאו דפוקים, ובזה יסתכם מפעל החיים שלך."
בעיה אחת ריחפה בחלל החדר, בעיה כה גדולה וכה מוזרה עד שהנשים לא יכלו לכנות אותה בשם. זאת לא הייתה בדיוק תחושת אשמה. זה גם לא היה בדיוק מתח נפשי או כעס. זה היה כל הדברים האלה יחד, ועוד קצת.
"...הבלגן הזה."
צמד המילים הפשוט הזה היה כמו מפתח לפיצוח צופן. הכול נעשה ברור, ופתאום התחילו המשפטים להישפך.
"זה כאילו הם מנהלים רישום של המחדלים שלך."
"אני כל-כך כועסת שזה מפחיד."
"אני רוצה שהילדים שלי יסתכלו עליי כעל מישהו שנעים לבלות בחברתו, לא רק כעל מישהו שעושה דברים בשבילם."
"אני חושבת שאנחנו משגעות את עצמנו."
"הילדים שלך יוצאים בסוף דפוקים לגמרי."
"אז אנחנו פקעת עצבים? אנחנו חסרות ביטחון עצמי? מה גרם לנו להיות כאלה?"
           
בעת ההיא לא יכולתי לענות על השאלות האלה. אפילו לא ניסיתי. אני מודה: באותו ערב הייתי מלאת תרעומת על הנשים החזקות, החכמות, העשירות האלה, שחייהן קשורים קשר הדוק לחוגים הוושינגטוניים המקורבים לממשל.
הלוואי שאלה יהיו הבעיות של כל הנשים, מצאתי את עצמי חושבת. הלוואי שלכולנו יהיה מזל כמו שיש לכן.
רק כעבור זמן, כשהתרחקתי קצת, כשתמללתי את השיחה וקראתי וקראתי וקראתי עוד ועוד תמלילים ומאמרים ומכתבים שקיבלתי בדואר אלקטרוני ותוכניות מדיניות; כשהתרחקתי והקשבתי לשיח התרבותי על אימהוּת המתנהל בביתי ובבתיהן של נשים אחרות, ואני מאמינה שבבתים של כולנו, רק אז התחוור לי שאכן, רוב הנשים הן כאלה. ויש להן אותן בעיות, שלובשות פנים שונות ושבמידה זו או אחרת תלויות בכמה כסף ובכמה מזל ובכמה אפשרויות אמיתיות יש להן. התחלתי להאמין שכל האמהות באמריקה נמצאות, בדרך זו או אחרת ובדרגות שונות, בתוך "הבלגן הזה". וזאת משום שהאקלים החברתי שבו אנו מגדלות עכשיו את ילדינו הוא, מהרבה בחינות, פשוט לא שפוי.
זה לא "באשמתם" של אמצעי התקשורת. או של הנוצרים השמרנים. או של ג'ורג' וו. בוש. או של העיתונאית השמרנית פיליס שלאפליי. או של המטיפה הטלוויזיונית ד"ר לורה שלזינגר. או של גברת דאוטפַייר. כאלה אנחנו – הדור הנוכחי של אמהוֹת. וזה האופן שבו התרבות שלנו טיפחה אותנו וכך היא מקבלת אותנו. בערבבה הבטחות עם מדיניות, פמיניזם עם "ערכי משפחה", מדע עם הצהרות טלוויזיוניות רדודות ועם דת ומעל לכול עם פחד, היא יצרה למעננו תמהיל נפיץ שאינו אלא טירוף מושלם. (© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור)


על הסופרת
ג'ודית וורנר, עיתונאית וסופרת. הייתה כתבת מיוחדת של הניוזוויק ומבקרת ספרות של הוושינגטון פוסט. כתבה כתבות ומאמרים רבים בנושאים הקשורים לנשים-פוליטיקה-תרבות וספרי עיון רבים, ביניהם את הביוגרפיה של הילרי קלינטון. גרה בוושינגטון עם בעלה ושתי בנותיהם.

_____________________________________________
טירוף מושלם / ג'ודית וורנר,  349 עמודים , הוצאת אריה ניר