זוהי הכתבה השניה בטור שלי והפעם יותר מחשבות ממעשים, אך אודה שהשבוע הלכתי עוד צעד אחד קדימה ואספר על כך בסוף הכתבה.
ולמתעניינות ובכדי שאשמור על מידת אינטלגנציה בסיסית - המרחק שרצים במרתון הינו 42.195 ק"מ שהמקור שלהם הוא בריצה היסטורית של פידיפידס שהיה שליח שרץ מהעיר מרתון ועד אתונה כדי לבשר על הנצחון של היוונים על הפרסים ומייד לאחר שמסר את הודעתו – התמוטט ומת. (לפני שבועיים שיר, הבת הנפלאה שלי שלא ממש אוהבת ללמוד נבחנה על החומר במסגרת שיעורי היסטוריה... ומי ישבה ולמדה איתה....אני?! שוב כיתה ו')
ביום חמישי האחרון השתתף בעלי במרתון השני שלו, המרתון הוא מרחק שעד לפני שנתיים לא היה שום סיכוי שאחשוב אפילו שאפשר לרוץ... ובטח לא מישהו שאני מכירה...והנה, לפני שנתיים בעלי החליט שהוא "הולך" על המרתון ובמקרה שלו "הולך"="רץ"... דאגתי לו אז, ומסתבר שזה לא עובר... במשפחה החצי-פולנית שלי נהוג להתקשר ולהודיע "הגעתי" אפילו כנוסעים מרחק כזה... אז אם רצים (זה סוג של התנהגות בלתי מוכרת ובלתי מובנת) צריך הרבה יותר!
במסגרת המרתון ישנם מספר מקצים במרחקים שונים שהבולטים שבהם הינם המרתון והתריסרון (12 ק"מ)... כמעודדת יכולתי לומר שכל המשתתפים נראו בעיני כמושא להערצה, הרגשה ששמורה בדר"כ לכוכבים מהסרטים, אבל פה – כל אחד כוכב! הסתכלתי שוב ושוב על האצנים (שחלקם ממש לא נראים כמו החבר'ה מהאוליפיאדה) וחשבתי "כמה מדהים" "איזה אלופים"... ויד ביד צעדתי עם האלוף שלי לכיוון ההזנקה...
הוא זינק ויצא לדרכו ולי נותרו כארבע שעות עד שהוא יחזור... החלטתי שחשוב לעודד גם את אצני התריסרון שהוזנקו לדרכם כרבע שעה אחרי המרתוניסטים... ושוב אני בקהל ועמדת ההזנקה מלאה באלופים שיגמעו מרחק של 12 ק"מ...
ההתרגשות בהזנקות הובילה אותי למחשבה שבעצם אני סוג של "חובבת ספורט"... מישהי שמתרגשת בהזנקות ויכולה להתגאות בלחלוחיות מפותחות בעיניים כשנחצה קו הסיום. אולי בעצם בתוכי חיה איזו אסתר רוט-שחמורוב מתוסכלת וקצת פאסיבית, או אולי יותר מזה... לא יתכן שאני זו הבחורה שמתלבטת כל-כך אם להתאמן או לא... ברור שאני חייבת להתאמן ולהשתתף, וכן... לנצח את הספה שמול הטלויזיה. אני לא צריכה תוצאה גדולה, אני בסה"כ רוצה לנצח את ההרגל, לא יותר מכך!
קפצתי לסטימצקי, הצטיידתי ברב-מכר מדובר וצעדתי לכיוון אחד מבתי הקפה...אפילו בטבריה אני אלופה במציאת המקומות הנכונים לשבת עם "הפוך גדול, חזק, חלב דל-שומן ואם אפשר בכוס זכוכית
".... ועם ספר, אבל הפעם לא הצלחתי להתרכז בספר ובקפה... פשוט חשבתי על ההתמודדות המטורפת של בעלי עם הריצה הארוכה, את ההתמודדות עם כאבי השרירים והרצון של הגוף לנוח או ללכת ,דמיינתי איך זה לרוץ את איילון צפון מלה-גרדיה ועד קרן קיימת (שזה בערך 7 ק"מ) לעלות בקרן קייימת ולרדת שוב לכיוון דרום... ולעלות שוב בלה-גרדיה...ושוב לאיילון צפון.... ולעשות את זה שש פעמים.... התעייפתי!
ושוב חשבתי אל עצמי ועל המבוכה הגדולה שלי שאפילו ק"מ שלם בריצה אני לא יכולה עדיין לרוץ ואיך ואם בכלל ניתן לגשר על הפער הזה... והאם אי-פעם אוכל לעשות את הטריאתלון שאני כל-כך רוצה בו... והחלטתי שכן! אני רוצה! אני יכולה! ובעצם מה מבדיל אותי מהאצנים האלה... וגיליתי שההבדל הוא בסה"כ כח רצון והתמדה... ולמה לא בעצם? כמה קילוגרמים עודפים, אהבת נוחות, פאסיביות מסויימת והרגלים של שנים... זה כל ההבדל? אפשר לנצח!
הפסקתי עם המחשבות, הקפה והספר וחזרתי לקו הסיום, ראשוני האצנים שסיימו את התריסרון חצו את הקו וליבי היה איתם... ראיתי את אופני היד של הנכים שגם הם חלפו על פניי והרגשתי איך החום שבליבי אומר "כל הכבוד, חבר'ה... אתם מנצחים אמיתיים"... וככל שתחושת החום וההתרגשות מילאו אותי ידעתי שאני מתכוונת לעמוד באתגר שלי ולעשות את הטריאתלון... בלי ויתורים.. בלי תירוצים... לנצח את ההרגלים ...
לאורך כל השעות עמדתי ועודדתי את האצנים שהגיעו לקו הסיום, הסתכלתי על פניהם וראיתי את ההישגיות ואת הנצחון, כולם נראו יפים יותר מבקו הזינוק, למרות שברור שהמאמץ, הזיעה והקושי אינם מייפים אף אחד, אך בעיניי הם היו יפים יותר.
בעלי סיים את המרתון אחרי ארבע שעות, כשראיתי אותו מגיע הדמעות חנקו אותי... יש לי מנצח משלי...
חזרנו בערב הביתה ומצאתי את עצמי נגררת בכוחות הרצון בלבד לרקוד בערב ולמחרת בצהריים לקיקבוקסינג שוב... במלחמה הזו אסור להירדם בשמירה...חייבים לזוז והרבה!
הורדתי תוכניות אימון מהאינטרנט וקבעתי יעדים לכיבוש! מיום ראשון מתחילים באימוני הריצה... תחילה קצת ריצה ויותר הליכה ולאחר מכן יותר ויותר ריצה עד שאוכל לרוץ חמישה ק"מ... זו המטרה!
ולגבי הקיקבוקסינג – התמכרתי.... ויתרתי על שנת הצהריים של יום שישי ואני בועטת ושועטת פעמיים בשבוע... זה השבוע השלישי שאני עומדת בכך ולא מוותרת!
המשך יבוא....