היכרות קצרה

אהלן,
אני גילת, בת 37, נשואה ואמא לשני ילדים, אשתו של יעקב ואמא של גיא ושיר.
בשעות היום - מנהלת באחת מהחברות הגדולות במשק ובשעות הערב ולילה משתדלת להצליח לשרוד את המירוץ ... (בתפקידים אחרים של : אמא, אישה, חברה, תלמידה, מורה, אחות ועוד ...)
כחלק מהתפקיד של "אישתו של..." ליוויתי את בעלי במהפך מופלא בחייו! האיש שהיה בעבר הלא רחוק (5 שנים אחורה בלבד) חובב בשר, שמנמן עם כרס , חובב מנגל ומנוחה שהפך להיות צמחוני, חטוב ,אתלטי ויותר כך, טריאתלט ומרתוניסט, אך נשאר הגבר האהוב והאוהב בו רציתי החל מגיל 18...
ליוויתי ועודדתי ובכל מרוץ או טריאתלון למרות הפירגון הענק שהיה לי אליו ...צמחה אצלי יבלת קטנה ומציקה שאפשר בהחלט לקרוא לה "קינאה".

על-מנת להבין את ה"יבלת" חובה להיות בקהל של אחד המירוצים או הטריאתלונים ולראות כמה חיבה, פירגון, אנרגיה, אהבה, חיוכים, זיעה ותשלום על עבודה קשה והרבה אימונים קיימים שם...
התקשיתי להיות המעודדת בקהל ורציתי גם אני נתח עסיסי מהפעילות הספורטיבית, אך אבוי... המעודדת (אני... זו אני ) אינה אלא אישה גדולה המתנשאת לגובה של מטר שמונים ושניים ס"מ ושוקלת למעלה ממאה ק"ג...
וכך החלה המלחמה .... המלחמה בספה הנעימה שלי שמכוונת בדיוק מול טלוויזיה, המלחמה בעייפות שתמיד מגיעה כשלא רוצים אותה ובכלל, המלחמה שלי בהישארות בקהל.

החלטתי לשתף אתכן, הנשים מול הצג בתלאות שלי, לקבל מכן כוח ולתת חזרה והכל כדי לנצח במלחמה הזו.
התחנה הראשונה שתהיה נקודת ההצלחה הראשונית הינה טריאתלון הנשים בסוף מאי 2006, שם החלטתי שברצוני להשתתף ולסיים את מקצה הספרינט (750 מטר שחיה, 20 ק"מ אופניים ולקינוח 5 ק"מ ריצה)!
כדי להכניס את הגוף והנפש למצב של פעילות כלשהי התחלתי להשתמש בחוגים שמאפשר המנוי בקאנטרי שלי ולאט לאט הבנתי שפעילות אירובית עם הרבה מוסיקה עושה לי טוב...אבל קשה להפליא.
הפעילות הנוכחית שלי כוללת שחיה, חוג אירובי-דאנס ו... התנסות בקיקבוקסינג בה החלטתי לשתף גם אתכן.  

סיפור רטוב... מזיעה.... לא לצפות ליותר מזה
סיפרתי למיכלי (יד ימיני במשרד) לפני השיעור שאני מתכוונת ללכת היום לשיעור קיקבוקסינג והיא שאלה אותי האם יש לי מגיני ברכיים, קסדה ואת הציוד... כבר הבנתי שאולי בעצם זה לא מה שאני חושבת , אבל אני מתנסה בכל-כך הרבה סוגי חוויות שהחלטתי - יאללה...

הגעתי לשיעור יחד עם עוד כארבעים איש (ומיד הסתכלתי לכולם על התיקים, לבדוק אם בולטת משם קסדה צבעונית, מגיני ברכיים, מרפקים או ביצים, אבל לכולם היו בסה"כ בתיקים בקבוקי מים ומגבות...מעודד!) חלקם כבר בקטע לפני כשנתיים-שלוש לפחות... חלקם נראים כמו חיות כושר... הבגדים הנכונים, החיוך הנכון ו... כן, גם הגוף הנכון, כולל גברים שהשרירים שלהם גורמים לחשוב ולהרהר בשאלות כמו "האם לגבר השרירן הזה גם שרירים מפותחים במקומות אחרים"?? ... והתכוונתי למוח ולא לשום דבר אחר.

בשעה 19:00 מתחילים... עומדים בשורות (אני בשורה לפני אחרונה, כדי שאולי מישהו לא יראה אותי.... דנידין... ממש הרואה ובלתי נראית ... קטנטונת כזו... ממש מינאטורה, מטר שמונים ושת

יים ויותר ממאה ק"ג של אישה גדולה ) המורה שרית , שהיא גם המורה שלי לאירובי דאנס מתחילה את החימום, בינתיים החיים יפים ... אני יודעת בדיוק מה צריך לעשות... אני טובה בחימום!!! כולם מתחממים (אצלי זה כבר "גולש" זה ממש לא מתחמם ואני מתחילה להזיע)... אבל מחייכים... אני בהמתנה דרוכה מתי יגיע הקטע שאותו אין לי מושג כיצד עוברים... והוא מגיע.... החימום הנחמד הופך למשהו אחר לגמרי... מה זה? קפיצה והנפת רגל יחד? לשלב גם בוקסים בידיים? מאיפה זה בא לי? כמה קורדינציה יש לבן-אדם אחד? מה קרה? והמורה לוקחת מקל של מטאטא ו... לא, היא לא מתחילה לעוף עליו, למרות שאני כבר מבינה שהיא מכשפה... היא פשוט נעמדת ליד המקפצים/מניפים/בועטים/צועקים הנחמדים (שלוש שורות ראשונות) ומרימה את המקל גבוה בידה כדי שהם יבעטו בו .. לא בעיטה אחת מקרית, אלא סדרות של עשר...עשרים...שלושים בעיטות לגובה... אני גבוהה אני מבינה משהו בגובה, אבל החבר'ה האלה בועטים באוויר והמקל בגובה שני מטר וגם כף הרגל שלהם... לאן הגעתי? מה זה? אחרי שנה של שיעורים כאלה יקחו אותי לקרקס הרוסי! אני מניפה רגליים לפה ורגליים לשם, בועטת באוויר ומגיעה לגובה מקסימלי של חמישים ס"מ מעל פני הקרקע... הרגליים שלי בטוח יותר כבדות מכל מי שנמצא בכיתה, בטוח אפשר לקבל הנחה על משקל יתר או משהו כזה.

ואז הידיים... אני שוחה ארבעה ק"מ בשבוע, עשיתי את צליחת הכנרת ועברתי אותה בשלום, אבל בשיעור הזה פשוט היה משהו אחר... בוקסים לאורך זמן מעולם לא עשיתי... והמורה מסיירת בכיתה עם המקל... עוד רגע היא תגיע אלי... בבקשה שתעבור לידי ולא תגיד כלום או שתעשה את זה מהר כי אני רוצה כבר לזייף ולעשות תנועות של "כאילו"... היא מתעכבת בבחורה שעומדת לידי ואומרת לה שהקורדינציה שלה "לא משהו" ושהיא ממליצה לה יותר על שיעורים אירוביים אחרים... שתעבור כבר, יאללה,,,, לכי מכאן... ואז היא נעמדת לידי עם המקל ומסתכלת... אני מזיעה, מרגישה שהטפטופים של הזיעה שלי עוד מעט יגיעו למגן התחתון - תודה ל allways והיא עדיין מסתכלת... יאללה, לכי מכאן!!! והיא ממשיכה ופתאום היא אומרת לי "כל הכבוד... תמשיכי ככה!"... אני לא יודעת מה לעשות עם מחמאה כזו... לקבל אותה באהבה או להבין שגם היא הצטרפה אלי ברחמים... מי הירשה לה להיכנס ללופ של הרחמים העצמיים שלי??? חשבתי שזה שמור רק לנשים במשקל של 100 ק"ג ומעלה....

השיעור ממשיך ואני מרגישה סופסוף שהשעון שנמצא בקדמת הכיתה פועל לטובתי... עברו כבר ארבעים דקות ועדיין לא קראתי לניידת של הטיפול הנמרץ, אמנם הדופק שלי מאיים לפרוץ מהחזיה, אבל באתי עם חזית ספורט - היא עמידה גם בדברים האלה....

אחרי חמישים דקות הסיוט הסתיים.... לא ידעתי את נפשי מאושר, שרדתי את כל השיעור, לא החלקתי , לא נפלתי ואפילו קיבלתי מחמאה מהמורה.... החיים היפים חוזרים למסלולם... ואני מעזה ושואלת את הבחור שעומד לפניי "סליחה, אתה יודע אולי מתי יש עוד שיעור בקיקבוקסינג?... " והוא עונה "שישי בשתיים ורבע" ... ואני חושבת לעצמי האם זו לא השעה הטובה ביותר לשלאפשטונדה של יום שישי??? מי יודע???