בעיתוני סוף השבוע ניתנה רשימה ארוכה של כל אותם אנשים טובים המעונינים להיות חברי כנסת. ביניהם צדו את עיני העיתונאית (שלי יחימוביץ') השחקן (אלון אבוטבול) והדוגמנית (אנסטסיה מכאלי).
מה זה השטויות האלה? (כמו שאומרת בצווחנות חיננית עדי אשכנזי), מאיפה מגיע הטרנד הנורא הזה?
למה מי שהוא שחקן (מצוין דרך אגב, וגם חתיך לא קטן) חושב שמגיע לו לחוקק את חוקי מדינת ישראל? איזה דברים גדולים כבר עשית, מר אבוטבול, עבור הציבור ושהופכים אותך למועמד ראוי?
ומה עשית את, דוגמנית יקרה, מלבד ללדת שישה ילדים (בחיי ששמעתי אותה אומרת שזה חשוב דמוגרפית ) ולספר לבנות ישראל איך להדק את המסקרה כך שתשב כל היום על העפעף מבלי להימחק, שהופכים אותך ראויה לתפקיד הרם?
ומה איתך, עיתונאית יקרה, רהוטה עד מאוד, דעתנית וכותבת ספרי טיסה ירודים – למה לך מגיע? מה עשית את מלב
ד לדבר?
בתוך הרשימה המכובדת הזו הופיע גם אלי מויאל. לא, אינני מבוחרי הליכוד אבל נשמתי לרווחה. סוף, סוף אחד מהטוענים לכתר שעשה באמת למען הקהל, שיום ולילה היה עסוק בניהול עיר תחת מטחי קסמים ועשה זאת בכשרון רב.
אלה האנשים שבאופן טבעי הייתי רוצה לראות בכנסת ישראל, אלה שכבר הוכיחו יכולות עשייה אמיתיות.
הדברנים, השחקנים והדוגמניות לא טובים בעיני יותר מענבל גבריאלי שנכנסה על כרטיס כסף (מלוכלך-משהו) ולא על כרטיס עשייה.
ייטיבו לעשות כל הוואנאביז, אם יקומו מכיסאם הנוח ויצאו לכמה שנות עשייה ציבורית. רק אז, אחרי שיוכיחו לעצמם ולנו, כי הם מסוגלים לעשות הרבה יותר מלדבר, רק אז ישימו פניהם לעבר הכנסת. ויפה מאוד שעה אחת קודם.