אחת לפרק זמן נוהג איש מוכר מאוד בישובי הקט, להזמין אל ביתו רחב הידיים, קבוצה קטנה של גברים  בעלי נשים וממון, לריטואל גברי מיוחד.

האיש, שקשריו המיוחדים  עשו להם שם, מזמין 2-3 בנות מחבר העמים , וחבריו המפוזרים ברחבי הבית, מקבלים אותן לפי התור. מאתיים שקל כל פעם, עולה התענוג, הסרסור מקבל בחינם.
ישובי הקט אכן קט הוא אך מלא בתים גדולים. בסרטון הפרסומת שהוכן לכבודו מככבות הבריכות. רוב החניות מאוכלסות בארבע-על ארבע נוצץ, והקאנטרי פעיל במיוחד. נסיעה לדיסני וורלד היא מתנה ליומולדת ארבע. אל תשאלו מה עושים פה בבר – מצווה.

האוכלוסייה מגוונת. כאלה שעובדים, כאלה ששכחו מזמן מה זו עבודה. כאלה שמנהל סניף הבנק רק מחייך אליהם, וכאלה שהוא מוכן לנשק את המרצפות מאיטליה עליהן הם פוסעים. קצת מפורסמים. קצת נובו-רישים. קצת אריסטוקרטיה. כמה אנשים שהתמזל מזלם לקנות כשעוד היה זול.
המון נשים שניראות מצוין  מעבירות את היום בין חדר הכושר לספרית. המון גברים יוצאים כל בוקר מהבית לעשות עסקים. החיים טובים.

אז למה, למה אתם צריכים את זה?

כמה תשובות אפשריות:

 1. חסר לכם סקס. פיין.
 אמנם לרובכם יש נשים בבית, אבל ממתי זו ערובה לחיי מין פעילים?

 2. גיוון. הגעתם  לשלב בו השעמום אוכל בכל פה, חיי המין נראים כבר המון שבועות/חודשים/שנים, בדיוק אותו הדבר. אתם חייבים , פשוט חייבים, גיוון.
בסדר, אבל  תגידו ,באמת ניסיתם כבר את כל האפשרויות האחרות?

 3. ריגושים . חיינו הדלים (ממש..) דורשים איזה ריגוש קטן לשיפו

ר האווירה.
ואכן מה מרגש יותר מלעשות את בתשלום עם אותה אחת שבילתה עם החבר שלך  לפני חמש דקות בדיוק?

4. כל התשובות נכונות וזו הרביעית מכילה את כולן.
 
כן חסר לכם סקס, כי כבר לא מעט שנים אתם הולכים לישון עם אותה אישה ובלי לשים לב פשוט הפסקתם להשקיע. היא כבר לא ממש מתאמצת וגם אתה כבר לא יוצא מכלייך. הנרות והיין והאמבטיות המבושמות הפכו מזמן לכרוניקה של סוף  מהיר, וידוע מראש. אז מחפשים גיוון ואם אפשר, רפי, שירגש.

עד כאן, בסדר. נשאלת רק השאלה מדוע צריך המאצ'ו הישראלי להתרגש בצוותא?
האם זו מורשת השירה בציבור, הישיבה כתף אל כתף על הדשא בקיבוץ, הגרונות הניחרים כולם באותו הרגע ? אולי ההתחככות התמימה במעגלי ההורה תוך הצצה משותפת למחשוף שמלתה של ה"נותנת"? אולי זו חווית המקלחות המשותפות בטיולי התנועה, שם מדדתם, שוב ביחד, את  הגודל? 
אני יודעת. ההתגוללות בתעלות, הצלילות המשותפות, מרחץ הזיעה בטנק. שותפות הגורל . כולם תלויים בכולם. אני זה הגדוד, הגדוד זה אני.
כן אני בוגד, מרמה, משלם על זה כסף, מגוון ומתרגש ואפילו לא צריך לרוץ לספר לחבר'ה, הם פשוט נמצאים פה איתי.
נידמה לי שאפילו החייזרים ממרס מקיאים בקוראם את השורות האלה.
חברים יקרים, שפרו הופעתכם. אל תעשו לעצמכם הנחות. אולי יהיה קשה קצת באימונים אבל אם תזיעו באמת,  את הקרב אתם תיקחו בקלות. לכו הביתה. לבד. את החבר'ה תשאירו למילואים.