אחד הדברים היותר מרגיזים (אותי, אותי) הם שלטי החוצות הענקיים הפזורים לאורך כביש איילון. אין בליבי על מכונות הכביסה המסתובבות על עמודים גבוהים, או על מכונית הפאר האומללה שמישהו בחר להניח בגובה 20 מטרים מעל הכביש. יש בליבי על כל אותן דוגמניות מעורטלות ההולכות ומתפשטות אל מול עיני הנהגים.

לאחרונה, מסיבה לא ברורה (ואולי ברורה לגמרי) מתהדרות חברות האופנה בדוגמניות סמי- ערומות. דווקא אותן חברות שרוצות שנקנה את בגדיהן, עוסקות בקילופן האינטנסיבי מעל גופה השחוף של הקולבית.

לו היה מדובר רק בקסטרו או פוקס, אחת מוכרת פרוות והשניה סתם מוכרת בגדים, עוד הייתי מבליגה. (יש דברים שאי אפשר לתקן ומי ששמע את מר ויזל מפוקס מספר על מרכולתו יודע שלעניות דעתו הקובעת, דדים, במיוחד אם הם של יעל בר זוהר, הם אחד הדברים היפים שברא אלוהים ואין כל סיבה שלא להשתמש בהם - והרבה).

כשמדובר, לעומת זאת בבגדי מעצבים יקרים, או נכון יותר מעצבות, זה מרגיז במיוחד. מה דחוף למעצבת המהוללת אירית, למשל,  להלביש את בר רפאלי במכנסי ג'ינס צמודים, לפתוח לה את הרוכסן ולדאוג שזו תדחוף את ידה פנימה? האם כך, יקירתי אירית, אקנה ממך יותר  ג'ינסים? האם נידמה לך שנסתתרה בינתי ואכנס לחנותך כדי להוציא מארנקי כמה מאות שקלים רק כדי שאוכל לדחוף את היד למפתח המכנסיים "כמו בר רפאלי"?

מה גורם לך להושיב את אותה דוגמנית פעוטה (שכזכור דילגה על הצבא בעזרת חתונה עם חבר של ההורים אבל נעזוב את זה לרגע)  על סוס עץ קטן , לבושה רק חלק עליון וביריות? – האם כך , גבירתי המעצבת, אקנה ממך יותר חולצות או שמא  אביזרים תחתונים?
מה גורם לזו שיש לה מספיק כסף כדי למרוח את מרכולתה על שלטי חוצות ענקיים לאורך האיילון לבחור דווקא בקו הפרסומי הזה? למה אישה אינה מסוגלת לכבד גוף של נשים אחרות? למה אישה, ולא גבר, נותנת יד לשיטה

הדוחה הזו , ההופכת את גוף הדוגמנית לכלי אין חפץ, שמאחוריו – איך נגיד את זה – יש הרבה סקס אפיל אבל מעט מאוד ראש? 

מעולם לא פגשתי את המעצבת אירית וכבר אני יודעת שגם אם אקבל את בגדיה בחינם, לא אסכים ללבוש אותם. אישה האוחזת גם  בקריירה מצליחה צריכה, לטעמי, לגלות סולידריות. אסור לה לשתף פעולה עם כל מה שהוא מבזה, מקטין והופך את גוף האישה  לאובייקט מיני ותו לא. איך ימשיך הפמיניזם ויתפתח אם נשים מחבלות בו מבפנים?

אל מול המעצבת- המערטלת, עומדים בגדיה של אופנת "קום איל פו". במאמר מוסגר חשוב לי להדגיש כי מעולם לא מצאתי את מבוקשי באחת מן החנויות האלה. לא המחירים הפחידו אותי (אם כי גם אלה אינם, בלשון המעטה, מן הנמוכים) אלא דווקא הסגנון. ענין פשוט  של טעם אישי.
מאידך, אני טורחת ונכנסת בכל פעם כיוון שאני נהנית מתפיסת העולם המקומית. כחלק מן האג'נדה של בעלות המקום לעולם יינתן יחס מכבד לגוף האישה. גם בקום איל פו משקיעים כסף לא מעט בפרסום, גם הם מייצרים קטלוגים מרשימים, גם הם רוצים למכור, אלא ששם הדוגמניות, הפלא ופלא, לבושות יופי. יתכן כי הלוגו האומר "אנחנו מאמינות בנשים" והחזון הגורס כי מטרת המקום הוא "לבנות בית לאנשים מתוך אהבה..בית בו ירגישו נשים מיוחדות, שוות וזקופות קומה"  אלה הם אבני הדרך ביצירת הבגדים המכבדים את הגוף ואת הלובשת. אין שום סיכוי שדוגמנית קטינה תדגמן מעל האיילון  חצאית של קום איל פו בעודה חובטת בגב גברי בסגנון עדות הסאדו מאזו , ואף אחת לא תככב שכובה על סוס כשהיא לובשת חולצה דקיקה על גופה ודי.
בגדים זה חשוב, פרסום זה חשוב, שלטי חוצות על האיילון חשובים במיוחד, אלא שהמטרה לא מקדשת את כל האמצעים. שמעת את זה, אירית?