נכון, כולנו בני אדם אבל יש דברים שאני, הקטנה, לא מוכנה שיקרו. אני לא מוכנה ששופטת בישראל תזייף פרוטוקולים. אני לא מוכנה ששופטת אחרת תקנא לבן זוגה ותיפנה לחוקר פרטי שבאופן לא חוקי יתחקה אחר פלטי שיחות הטלפון הנייד שלו.

אנשים סביבי, ששומעים על השתיים, מתמלאים חמלה. "הן רק בני אדם" חוזר המשפט ונאמר שוב ושוב, "את, כאישה, צריכה לסלוח".
אז לא חברות. אני כאישה, כאזרחית המדינה וכאדם שאכפת לו, דווקא לא סולחת. שתי השופטות שסרחו צריכות לארוז את התמונות בארגז, ולצאת, כמו בסרטים האמריקאיים, בראש מושפל בדרך הביתה.

מערכת המשפט שלנו הייתה  מאז ומתמיד, עניין מורם מעם. "אדוני השופט" ו"גבירתי השופטת" הם, בין בני הדת החילונית- אחד הדברים הכי קרובים לאלוהים .
הם לא מתערבבים בעם, לא מתראיינים, אסור לבקר אותם, אסור לערער על החלטותיהם (אלא בערכאות הספציפיות) ותמיד נורא מרחמים עליהם כשמספרים בטלביזיה כמה מערכת המשפט קורסת, למרות שהם עובדים נו-רא קשה. יש משהו בלתי נגיע במקום בו הכל שפיט, ובמובנים מסוימים טוב שכך.

אנחנו, עם ישראל, הביקורתי, היודע-כל, זה שאומר כל מה שעולה על דעתו בין אם רוצים או לא רוצים לשמוע, נדרשים לתת כבוד. ברוב המקרים זה עובד.
אין בליבי על הדרישות שדורשת המערכת מעם ישראל. גם העובדה שמשפטים  קשים במיוחד נמשכים שלוש וארבע שנים, וגורמים עינוי דין מזעזע ל"משתתפיהם" , אפילו עם זה אני מוכנה לחיות לרגע בשלום.
מפריע לי, עם זאת, כי מדובר במערכת אקס טריטוריאלית, כזו שיש לה חוקים משלה, כזו שזר לא יבין.

בכל מערכת אחרת מזדעקת העיתונות כאשר פושה הנפוטיזם ובני משפחה מסתננים בקלות אל תוך תפקידים הקשורים במערכת הציבורית (עיין ערך חברת חשמל). בניהם של שופטים מכהנים, המשתחלים בקלות לתוך המערכת, הם עניין שביום-יום, ומעט מאוד אנשים מרימים גבה.
בכל מערכת אחרת גדל כח האדם על פי הצורך וכשה"לקוחות" נפגעים ידאג "בעל החברה" להרחיב את מעגל נותני השירות .

מערכת המשפט שלנו , לעומת זאת,  שומרת היטב על גודלה וכוחה. אין לה כל סיבה למלא במהירות את השורות כדי שהעבודה ת

תנהל מהר וביעילות. יש לה כל הסיבות להישאר קטנה ואקסקלוסיבית , כזו המערימה על אנשים חדשים מכשולים אין ספור, כדי שלא יציפו חלילה את השורות והכבוד יאלץ להתחלק על מספר גדול יותר של אנשים.
כל מערכת אחרת הולכת עם הזמן, היא הופכת לטכנולוגית, זריזה, יעילה. זמן התגובה מתקצר. רק מערכת המשפט שלנו מתעקשת על פסקי דין בני 300-400 עמודים בהם מנמק השופט כל בדל משפט, כאילו באמת יש צורך באלפי המשפטים הזורמים כמים שתפקידם , כך נידמה לעיתים, הוא בעצם להוכיח לקורא, כי מי שכתב אותם פשוט נורא-נורא חכם.

מערכת המשפט, כמו כל עניין בחיינו המודרניים, חייבת ללכת עם הזמן. היא חייבת להרוויח את כבודה לא דרך מילים נקיות כ"כבודו" , לא דרך סחבת או  פסקי דין שלוקח שלושה חודשים לכתוב – היא חייבת להיות נקייה למישעי ולגלם את החוק ככתבו וכלשונו.
שופט, איך נגיד את זה, ברגע שלבש את הגלימה בפעם הראשונה, הוא קודם כל שופט, רק אחר כך בן אדם בעל חוזקות חולשות.
אם הוא בעל חולשות שאינו יכול לשלוט בהן (קנאה חולנית  בבן הזוג, או אי עמידה בלחץ  הגורם לזיוף מסמכים רשמיים) יכבד וישב בביתו . אז, כשייכנע לחולשותיו , ננוד בראשנו ונזכור כי  "הוא רק בן אדם, ולכן צריך לסלוח לו".

אני, שסולחת ללא מעט חולשות אנושיות, חושבת שיש דברים שאסור שיקרו. אסור שבמערכת המשפט הזקוקה לכבודנו ינהגו שופטות כאילו היו אחד העם. אם שמו את חובותיהן כשומרות החומה בצד לרגע, שיקרו זייפו והטרידו – ייקחו מייד את ניירותיהן המלומדים ויעזבו את המקום ללא שימוע ומבלי להתבכיין לאהרון ברק. כך תתפנינה משרות לאנשים (אולי נשים) שמבינים את המחויבות שנושא שופט/ת על הכתפיים.
אם ישמרו על כבוד בית המשפט תוך נתינת דוגמה אישית ,ואם גם יתעוררו מתרדמתם  וידאגו לזרז את פעילות המערכת, נהייה כולנו אסירי תודה.
 אנחנו, עמך ישראל, הרי רוצים לתת את הכבוד. אל תגרמו לנו, במעשיכם הנלוזים, לאבד  אימון יקר  גם המערכת הזו.