(כתוב בלשון זכר אך מיועד באהבה לשני המינים)
ככה פתאום באמצע החיים משהו נופל עליך. סוף סוף התפנית לערוך ביקור קצר בקופת החולים. איזו בדיקה שידעת שצריך לעשות לפני המון זמן וממש לא טרחת. משהו שגרתי כזה, פשוט, גומרים ,הולכים.
יפה, אתה אומר לעצמך, מהדק את הצמר-גפן, יש וי גם על זה. העיקר שהמצפון (והנודניקית בבית) יהיו שקטים.
שבועיים אחרי זה בא הטלפון. בקול דרמטי מזמינה אותך הפקידה לפגישה דחופה עם דוקטור משהו.
מה קרה אתה שואל ומרגיש מן קור כזה מתגנב לחלל הבטן. אנ'לא יודעת עונה הפקידה במקצועיות,ואל תדאג, היא מנחמת, אתה לא צריך לקבוע תור, הוא יראה אותך מייד.
אתה כבר עברת כמה בדיקות בחיים ויודע שבשורות טובות לא יכולות להיות שם. הרי בדרך כלל שוכנות התוצאות לבטח במחשבו של הרופא המטפל כשהמילה "תקין" בלטינית מדוברת מתנוססת בראשן. הן אפילו לא מובאות לידיעתך. למה לטרוח. שנים אנחנו יודעים שנו ניוז - גוד ניוז, ופתאום הטלפון הזה.
אולי בכל זאת, אתה מתחנחן, תתני לי רמז? והפקידה, שמרגישה כמו כוכבת בטלנובלה אבל יש לה כבר שלוש ממתינות, לואטת : תבוא ומהר.
הקור המסוים בחלל הבטן הופך לגוש קרח מוצק. מה לעזאזל הוא רוצה להגיד לי אתה חושב בעודך מתניע ודוהר לעבר הקליניקה. די הרבה שנים אתה מכיר את הרופא הזה ובכל זאת מפספס כמה פניות. בחנייה אתה חושב על כל הפעמים שכבר היית פה. כמה שפעות. דלקות אוזניים של הילדים. אנגינה. שום דבר מעבר. אף פעם לא היית ממש חולה. על התעלפות אתה יודע רק מסיפורים. לחץ הדם שלך מצוין, אף פעם לא שברת כלום (אפילו שנורא רצית) ואישפוזים זה ממש לא אתה.
"כן יש חריקות לפעמים אבל המכונה הזו עובדת בכלל לא רע ", אתה שמח לבשר לחבריך ההיפוכונדרים, תוך זריקת מבט מזלזל בארון התרופות התופח.
הפקידה שמחה שהגעת. נכנסת לחדר, מסתודדת עם הרופא, יוצאת ומלחששת לכיוונך: מייד אחרי הפציינט הבא.
אין, אין, אתה נשבע לעצמך, לא נו-גע יותר בסיגריות. ביי ביי שומנים, להתראות פחמימות. הלו חדר כושר. רק תנו לי לעבור את זה בשלום.
אני לא אשקר לך אומר הרופא בעיניים מלאות סי
מפטיה, תוך שהוא מצביע על הפקס הבהול שקיבל הבוקר, זה לא ניראה טוב.
בבת אחת לופתות עשרות ידיים את גרונך החרב. שיט אתה חושב, מנגב את הזיעה מכפות הידיים, שיט שיט שיט. מאיפה זה בא לי פתאום?
אני יודע שאתה נרגש, גם אני הייתי מתרגש במקומך, מהדהד קולו של הרופא שלמד בבית ספר לרפואה איך להרגיע פציינט. אבל תפסנו את זה בזמן, אם היית מחכה כמה חודשים המצב היה רע באמת.
את הדופק שלך כבר שומעים בבאר שבע. עוד משפט אחד כזה אני הולך לחפש את הגג הקרוב, אתה חושב לעצמך, ורוצה הבייתה. אבל הרופא הטוב מתעקש.
רשימת מכולת ארוכה נפרשת לפניך. צריך ככה וככה וככה אומר הרופא תוך שהוא בודק מידי פעם אם אתה בהכרה. הבנת אותי , הוא שואל ,הבנת? אתה, שלפני חצי שעה היית בריא לגמרי, מגייס את כל כוחות הנפש ומנסה להשאר בתמונה. שוב אתה שואל את אותן השאלות, שוב הוא מסביר בסבלנות, שוב אתה יודע שלא הבנת כלום.
בסוף התהליך ברור לך דבר אחד: מהעסק הזה לא תמות אבל חייך ניראים אחרת לגמרי. פרוצדורות רפואיות, מעקבים מדוקדקים, בדיקות נרחבות. בבת אחת אתה הופך לחבר של כבוד בקבוצות שמעולם לא התכוונת להצטרף אליהם, קבוצות סיכון. מעתה ילווה אותך המשפט המפחיד הזה: אם..אז...
את המתנה המפוקפקת הזו אתה מעניק גם לילדיך. מכל המתנות שבעולם, את זו אף פעם לא ביקשו.
והביטחון. הביטחון המוחלט הזה בחוסנו של הגוף. התחושה הברורה הזו שאצלך הכל בסדר, שאחרת זה פשוט לא יתכן. הביטחון הזה מתפוגג לו לפתע, חולף עם הרוח ועם הבדיקות.
בבת אחת אתה מבין כמה ארעי אתה במקום הזה, באיזו קלות בלתי נסבלת הכל יכול להיגמר. כמה שבירים אנחנו אמר סטינג, וכל כך צדק.
בבת אחת אתה מבין כמה טוב כאן על האדמה הזו, כמה זמננו קצוב, וכמה שהוא יקר.
עכשיו, אתה אומר לעצמך, אחרי שהבנתי שהנצח פשוט לא נמצא כאן, עכשיו אני רוצה לחיות.
שיהיו לך חיים נפלאים באמת.
אמן.