פעם הלכו כולם ברגל, זו הייתה הדרך הנכונה להגיע ממקום למקום. במגרש החניה לא עמדו שתי (לפעמים יותר) מכוניות נוצצות. למי שיכול היה להרשות לעצמו הייתה טרנטה אחת ואבא, שהיה זה שנהג בה בדרך כלל, יצא תמיד נורא מוקדם.
אני למשל, גדלתי בעיירה דרומית ורחוקה והלכתי במו רגליי ק"מ וחצי לבצפר יסודי, ולמעלה משניים עד לחטיבה. כל בוקר הייתי יוצאת עם חברים מהשכונה, ובצהריים חוזרת את אותה הדרך בדיוק ,עם אותם החברים. בחורף בקיץ, לבית הספר, לצופים. לא חשבנו שאפשר בכלל אחרת.
היום הדברים שונים. היום נוסעים. המרחקים גדלו, אנחנו רוצים להגיע, והביטחון האישי שלא הוטל פעם בספק, הפך גם הוא לסימן שאלה גדול. היום נוסעים, אלא שיש מי שנוסע, ויש המסיעים.
"המוביל הארצי" אני קוראת לחברים באותה קבוצת הורים נבחרת אותם תיראו תמיד, תמיד בדרכים.
מאפייניהם ברורים: הם שם בכל שעה, בין אם מוקדם מאוד בבוקר, אחר הצהריים או באמצע הלילה ממש, עיניהם טרוטות וברכבם קבוצת ילדים עליזים בדרך לאנשו: למסיבה או לבאולינג , לחברים, לחוגים או לסתם בילוי בקניון. מאחורי ההגה ישבו תמיד אותם פרצופים - חברי "המוביל הארצי", הם ולא אחרים, מובילים את ילדם היקר ועוד שניים -שישה חברים לבילוי סוער.
לכאורה אמור היה הנטל ליפול על כלל ההורים, שהרי הילדים כולם רוצים להגיע, אלא שיש מסיעים ויש כאלה שישנים עכשיו, או שכואב להם הראש או הבטן, או שהם בחו"ל או בתל אביב. תמיד יש להם סיבה מצוינת. יגדילו לעשות הורים (שאינם חברים בקבוצה) שיציעו בעדינות לילדם לשאול האם ההורה המסיע של בן כיתתו יוכל לבוא לאסוף אותו מביתו לבילוי של כמה שעות נעימות ביחד.
ילדי "המוביל הארצי" יודעים כי תמיד יוכלו להרים טלפון להורים שיבואו לאסוף אותם מכל מקום בארץ. לעומתם מפתחים הילדים שאינם משתייכים לקבוצה יכולת מופלאה להצטרף. ביודעם, ככל הנראה, את התשובה לא יטרחו כלל להתקשר הביתה. בחיוך חינני הם יבקשו את הטרמפ הנדרש מאחד המובילים שהגיע לאסוף את צאצאו וזה, מתוך
אחריות מלאה ידאג לקחת גם אותו עד פתח הבית ועוד יחכה עד שינפנף לשלום ויסגור אחריו את הדלת.
לא יודעת מדוע מתנדבים הורים מסוימים להיות בקבוצה, לעומת אלה המתחמקים ממנה באלגנטיות. אולי זו תחושת האחריות, אולי תחושת השליטה, אולי זה פשוט הכובע , זה עם המצחייה, המתאים במיוחד למבנה פנים מסוים ועל אחרים זו זוועה מהלכת.
מסיבה זו או אחרת הולך וקטן, לטעמי, מספר המתזזים בעוד המתעלקים מתרבים מאופק עד אופק.
כחברה פעילה ב"מוביל הארצי" מכעיסים אותי במיוחד הטרמפיסטים. לא הקטנים שהזכרתי אלא דווקא אלה שגדלו והגיעו לגיל 14-15 נגיד, ויודעים שאין סיכוי שהוריהם הישנים יפריעו לעצמם כדי להזיזם ממקום למקום.
אלה עומדים בצידי הדרך ומרימים יד נונשלנטית. מי יכול להתעלם משני ילדי השכנים בכיתה ח' שמבקשים בשישי בצהרים לחזור הביתה מהקניון? כחברה ותיקה בקבוצה אני עוצרת (שלא יעצרו חלילה אנשים הרבה פחות נחמדים ) אוספת את הגוזלים למכונית ומורידה אותם בפתח הבית (כדי שלא ימשיכו ויעצרו טרמפים לתוך השבת.) כשאני נוזפת בחביבות ומאיימת שתיכף אספר לאמא התשובה היא בדרך כלל: "אה.. אמא יודעת...כן, ואבא גם".
מה מנע מהם, אני מהרהרת אחר כך בליבי, מלהשתמש במכשיר הסלולארי המשובח, כזה שאף פעם לא יהיה לי, אבל הם לא יכולים לחיות בלעדיו, ולהתקשר לאמא או אבא ולבקש הקפצה - במקום לעמוד בשמש הקופחת ולאכול את אדי האגזוז של המכוניות החולפות? התשובה פשוטה חברות : פה לא מדובר בילדי המוביל הארצי. פה מדובר בילדי ה"זה לא יקרה לי" ה"תסתדר בעצמך" ה "אמא ישנה עכשיו ואבא בתלביב".
מישהו כבר ידאג לילדים, יודעים הוריהם, זה הרי תמיד היה ככה. נותר רק לקוות שעל אף אחד מאלה לא נקרא אף פעם בעיתון.
קבוצת ה"מוביל הארצי" היא קבוצה קטנה, פתוחה, נחמדה ושמחה עד מאוד לקבל חברים חדשים. הכובע עלינו.