"את זו שצריך לסלק לה את הרחם?" התריס בפני האיש האפור, בעל המראה המזדקן, כשהוא ישוב ליד שולחנו, בחדרו בבית החולים. "לי לא מסלקים כלום" עניתי. "הרחם שלי איננה מטען חבלה ואתה, למה אתה מדבר כמו מחבל?", התרסתי בנחישות.

"נשים נועדו לפרייה ולרבייה" אמר שופנהאור. בישראל מחזיקים באדיקות תהומית בהנחות העבודה של שופנהאור, גיל הפריון בחברה הישראלית- השבטית מסתיים בסביבות 35, גם בעיני החברה ולצערי גם בתפישת הנשים את עצמן. באותם רגעים, מול האפור המתנשא ידעתי זאת, ולו מעצם עיסוקי היומיומי בתוכניות העצמה, בתכנים שונים דרך העדשה הפמיניסטית.

הערך העליון במדינת ישראל, אחרי "לא מפקירים פצועים בשטח", שבניגוד לו, עדיין לא קרס לחלוטין והינו מתוחזק וממומן על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן הינו הולדת ילדים. ולשם כך, צריכים את האישה ואת רחמה, חצוצרותיה , מחזורה ושחלותיה כשהן תקינות. עד 40. גניקולוגים בישראל מתחו את קו הגיל; עד 45 שומרים, מ- 45 מסלקים.

 "אני רואה שאת בת 48, ילדים כבר לא תלדי, אז בשביל מה את צריכה את המטרד הזה?",  המשיך בעקשנות האפור חסר הרגישות. "אני החלטתי שצריך לסלק הכל" סינן מבין שלל האפור שעל פניו. "אתה לא מחליט דבר" אמרתי באסרטיביות בדרגה 12 בסולם ריכטר. עוד שנייה והר הגעש, ששמו שירית בן- ישראל היה הורס בזעמו את המקום. "פגעת בי וברופאים, תתנצלי מיד" אמר. "להתנצל?, על מה? אם מישהו צריך להתנצל ומיד, זה רק אתה. שאפתח את תיבת הפנדורה שיש לי ולאחרות על בית החולים הזה?, לא מספיקות הידיעות בעיתונים על מרדימים שברחו ורופאים שסרחו" שאלתי.

דיאלוג מרנין זה אינו לקוח מסרט, אם כי, יהיה זה רעיון מעולה להנציח מחזות סדיסטים של רופאים שוביניסטים, כוחניים, רעי לב, שחייהם מבוססים על העוצמה שהם שואבים מהשררה אותה הם משליטים על נשים, פציינטיות, וסלחנה לי, ככל הנראה גם על נשותיהם.
דיאלוג זה היה שיחת הפתיחה של רופא, פרופסור, מנהל מחלקה אליו הגעתי בגלל בעיה רפואית. פגישה טראומטית זו, טראומטית עבורי וטראומטית עבורו, היות וככל הנראה הייתי היחידה, שהעזה להתייצב מולו ובשיא הטבעיות להעמידו במקומו. אלא, שעובדה זו גיליתי רק בדיעבד. באותם רגעים פעלתי באופן הכי טבעי לי, כמי שעומדת על זכויותיה, בכל רגע, מצב ומול כל אדם. לא הייתי מודעת לעוצמת המכה שהנחתי עליו. כמעצמה בינלאומית לא ראיתי כלל את אפשרות ההתקפלות מול העריץ. גם לא התרשמתי מהידע הדליל ביותר, אותו צמצם בתשובותיו לשאלותיי ב "לא יודע". ואגב, אני לא שאלתי לדעתו, אלא ביקשתי נתונים, סיכונים, סיכויים וממצאי מחקרים.

יום לפני כן ביקרתי אצל הקצב שלי. האופן שבו ליטף ודיבר על חלקי הבשר שהיו מונחים בחנותו עורר הערצה מיוחדת, כשניסיתי להשוותו, יום מאוחר למנתח- האפור שהכריז, באופן חד- צדדי על התנתקות הרחם שלי, חצוצרותי, שחלותי וכל מיני תוספים מיותרים מגופי.

"תגיד לי, מה זה אתה מנהל אירוע פח"ע (פיגוע חבלני עוין)?" הזדעמתי, אז אולי כדאי שתתגייס למשטרה", אמרתי ויצאתי. יותר לא ראיתי אותו או את בית החולים בו ניהל מחלקה.

חודשיים לפני כן, רכשתי את הספר "פגומות" של רונית ליברמנש. קראתי, מרקרתי, בנוסף, חרשתי מחקרים בספריות של אוניברסיטאות באינטרנט והשלמתי את תמונת הקנוניה או הקונספירציה הכלכלית, כדוגמת הון ושלטון, הקיימת בין הרופאים לכוחות הכלכליים בשוק התרופות לבין הקצבייה הפרטית המתקיימת בחסות בתי החולים. תכננתי לאסוף חומר לצורך הרצאה בנושא נשים, בריאות וכסף בישראל. היו לי תחושות בטן וכדרכי הלכתי בעקבותיהן, אולם לרגע לא שיערתי שחלק מההרצאה יהיה הסיפור האישי שלי.

אני רזה, רזה מטבעי, לא מאוהבת באוכל ובאכילה, לא רואה באוכל בילוי וגם לא צורך מעבר לקיום פיזי. לפני כ-3 שנים, לאחר שנאלצתי לעבור ניתוח בעמוד השדרה פיתחתי בטנונת חמודה, כמו כרסונת למתחילים של גבר ישראלי ממוצע. כך נהייתי רזה עם בטן. לתומי, סברתי שהבטנונת היא תוצר של אפטר- ניתוח, ושמחתי שהייתה התוצר הרע היחידי, שכן, חלק גדול מניתוחי הגב אינם מסתיימים בהצלחה מזהירה כשלי.

במסגרת הקבלה העצמי הטוטאלית שלי, שבאה הודות לעיסוקי סביב השעון בהעצמת נשים, סיגלתי תנועת ליטוף לבטנונת ופיתחתי גאוות יחידה, כמו של הכרסתנים ממין זכר. ברוב עוונותיי הפכתי את הבטנונת לסמל מסחרי וגרמתי לנשים רבות, במהלך הפרויקטים בשנה האחרונה, לאמץ את תחושת ההשלמה, כמו גם את התנועה הסיבובית מלטפת הבטנונת, כתגובה על טרוניות אנשים במה שנראה להם כק"ג עודף במרכז הבטן. באמת ובתמים שהתאהבתי בה. אפילו רכשתי מכנסיים בגזרה נמוכה, שיתאימו לבטנונת. היא הפכה לסמל מסחרי שלי.

יום אחד, בהיכנסי לבית קפה הומה אדם מצאתי עצמי המומה, לאחר ששני אנשים קמו והציעו לי את כיסאותיהם. יום לפני כן ביקרתי בשלושה קניונים ולא נבדקתי על ידי הסורקים. חיברתי אחד לאחד והבנתי ש... העולם רואה את הבטנונת שלי אחרת ממני. זה היה היום, שבו החלטתי לבקר במרפאת הנשים בעירי. באותו יום התוודעתי למימי, שכמוני הלכה והתעצמה בשנה האחרונה. מימי, קיצור של מיומה, שרירן הגדל ברחם של מרבית הנשים בגילאי 40 ומעלה, ובדרך כלל אינו מהווה מקור לבעיות, הייתה אחראית על הבטנונת שלי. מ

פצפונת היא הפכה לישות סמכותית ועצמאית, הדורשת מרחב מחיה הגון ונרחב למדי במרכז הבטן.

בגלל מימי פגשתי את האיש האפור, בעל המראה המזדקן, שבשעה שאלוהים חלקה אינטליגנציה רגשית, הוא כנראה לא היה בסביבה.

הסיפור שלי הוא סיפורן של כ- 5000 נשים בישראל, שמידי שנה הולכות כצאן לטבח, בגלל אמירות ואיומי סרק בגין סרטנים עתידיים, הישר אל מזבח חדרי הניתוחים. המנוע והמניע לחלק הארי של הקביעות הנחרצות של רופאים לסילוק מיידי וכללי של השלישייה המהוללת רחם- שחלות- חצוצרות הינו כלכלי. כסף בשפת העם. כל ניתוח  מביא לבית החולים עשרות אלפי שקלים, כל ניתוח פרטי מביא למנתח ולמרכזי אשפוז פרטיים, כגון אסותא, מדיקל בהרצליה והדסה עין- כרם אלפי ועשרות אלפי שקלים מכל פציינטית. והחישוב הכלכלי רק מתחיל בנקודה זו. כמעט כל מסולקת רחם- שחלות- חצוצרות מקבלת המלצה חמה ללקיחת הורמונים, ובצייתנות עיוורת מבצעת את ההמלצה. כך מניעות כרותות הרחם את גלגלי קופות החולים בעשרות מיליוני שקלים, בגין לקיחת הורמונים. לא זו בלבד שלאחרונה הוכח שההורמונים גורמים לעליה באחוזי סרטן השד למשל, אלא שהם מביאים עימם שלל תופעות לוואי. את הסיכונים מלקיחת הורמונים, כמו גם את מגוון תופעות הלוואי, מהן תסבולנה כרותות הרחם לשארית חייהן, לא טורחים רב המנתחים לספר, בוודאי שלא לפני הניתוח. 
מיגרנות, גלי חום והזעה, נימולות בידיים, בעיות שינה קשות, עייפות, תשישות, דיכאונות, קוצר נשימה, כעס, עצבנות, דלקות וגינאליות, דלקות בדרכי השתן, הפרעות בקצב הלב, הן רק חלק מתופעות הלוואי מהן תסבולנה הנשים לשארית חייהן. אלה שתחלטנה לוותר על הסבל ותיקחנה הורמונים תסבולנה מהשמנה, שיעור ועליה משמעותית בסיכוי לחלות בסרטן שד.

לחלק גדול מהנשים מגיל 40 ומעלה יש מיומות ברחם. איכשהו לא טורחים הגניקולוגים להפנות נשים לטפל במיומות, כשהן קטנות וברות טיפול בהליך פשוט, שאינו ניתוח פתיחת בטן. אני מדברת על לפרוסקופיה. למה? הסיבות לכך הן שתיים: האחת, לפרוסקופיה הינה הליך הדורש מקצוענות דייקנות והתמקצעות בתת ההתמחות הזו. בתל השומר ישנה מחלקה המתמחה בניתוח לפרוסקופיה גניקולוגיים, אולם בנסיבות פעילות קופות החולים השונות, רב הנשים אינן ברות הגעה למחלקה זו. בבתי חולים אחרים מבצעים ניתוחים דומים, אולם מומחיות המנתחים השונים אינה דומה למומחיות צוות הלפרוסקופיה בתל השומר. אחד המנתחים היותר הגונים אמר לי "תראי, לכרות רחם כל רופא מתחיל יכול, וכאן אני נזכרת בקצב שלי...לבצע לפרוסקופיה בהצלחה זה כבר עניין אחר. השנייה, הרופאים בישראל מקבלים בונוסים מחברות התרופות, בגין מרשמי ההורמונים שהם רושמים לכן, לפני סילוק הרחם, החצוצרות והשחלות כמובן.
באותו שבוע התפרסמה ידיעה בתקשורת, לפיה "משרד האוצר מתכוון לשים קץ לאחת הרעות החולות בענף התרופות ולאסור על כל העובדים בבתי החולים הציבוריים ובקופות החולים, ובכלל זה הרופאים, לקבל מתנות מיצרנים, יבואנים או ספקים של תרופות וציוד רפואי. האיסור, שייכלל בחוק ביטוח בריאות, יחול על תשלומי מזומן ועל מימון או סבסוד של הוצאות לינה, לימודים, כנסים ונסיעות לחו"ל". הם דיברו על הבונוסים. בינתיים הכל דיבורים.

ידידה שלי חוותה ניסיון מר, שנתיים לפני ניסיוני שלי מול אותו מנהל מחלקה, אפור וחסר אינטליגנציה רגשית; אותה הוא הצליח לשכנע לנסות לעשות לפרוסקופיה (שנתיים לאחר מכן גיליתי לה שעבורו זו הייתה התנסות, צבירת ניסיון על גבה.... ואם לא יצליח, אמר לה, יכניס אותה לניתוח. כמובן שהלפרוסקופיה לא הצליחה, כי זו לא מומחיותו. ניתוח כריתת הרחם מאידך, גם הוא לא ממש הצליח, שכן הותיר אותה דולפת, דהיינו, נאלצת לרוץ לשירותים בתדירות גבוהה וחסרת תחושה בצד שמאל של איזור המפשעה. אני ברחתי ממנו בזכות האינטואיציה. לא ידעתי שניתח את ידידתי  ולא ידעתי על רבות אחרות שעברו דרכו ונכוו.

אז מה בעצם רציתי לומר לכן חברותי?, שבעה משפטים קצרים שכדאי לזכור וליישם בקביעות-
1. לכנה לביקור אצל גניקולוג/ית מידי 6 חודשים.
2. בצענה אולטרא סאונד וגינאלי מידי 6 חודשים ואל תקבלנה לאו כתשובה.
3. דאגנה לממוגרפיה, אחת לשנה בלי הנחות, בכל גיל (כי הסרטן איננו בררן...) ואל תתקמצנה על 114 ₪.
4. אחת לשבוע היכנסנה לשירותים, עצומנה עיניים ומששנה את השדיים. בלי בושה. אם תיהנינה בדרך מה טוב. מה אתן מחפשות? כל דבר שלא אמור להיות שם, בעיקר גושים.
5. לביקור אצל הגניקולוג קחנה שמיכה נעימה, כרית פרוותית, MP3, משקפיים ורודים, כל מה שעושה לכן כיף. קחנה את הזמן לארגן לכן פינה נעימה. כך או אחרת תוך 5 דקות הכל מאחוריכן.
6. אם יש לכן רופא נשים קבוע, צלמנה לו קטעים מהספר פגומות, או הבאנה לו את הכתבה שלי.
7. אם יש לכן מיומה קטנה תתעקשנה על לפרוסקופיה אצל המומחים מתל השומר, עוד כשהיא קטנה, אל תמתנה שתגדל, כי אז תיאלצנה לפגוש כמוני, את המנהל- האפור- המזדקן.
________________________________________
שירית בן- ישראל, מנכ"לית STS, מומחית להעצמה מעשית של נשים